כשחברת הקונגרס של מישיגן היילי סטיבנס תמכה אתמול במייק רוג'רס הרפובליקני, היא הציעה מסגור מוזר. "אני בוחר בארץ על פני שנאה", טען סטיבנס. "זה לא אנטי מוסלמי בכלל".
רוג'רס, מצדו, קרא למרטין לותר קינג ג'וניור: "אתה לא יכול לפתור את החושך בחושך; אתה צריך לפתור אותו עם אור. אתה לא יכול לפתור שנאה בשנאה; אתה צריך לפתור אותה באהבה." עבור אתר ההשקה הקשה שלהם, הזוג המוזר בחר ב- Perfecting Church, כנסייה שחורה בדטרויט, כנראה שמבקש לנצל את הילת הצדק החברתי הגלומה במסורת האמונה השחורה.
מלבד חקלאות ההילה, קשה מאוד ליישב את הטענות של פטריוטיות ואהבה עם הקמפיין האמיתי שבו סטיבנס תומך כעת. ואכן, מאז הניצחון של עבדול אל-סייד בפריימריז בסנאט הדמוקרטי, רוג'רס הבהיר את דעותיו לגבי יריבו. "ביליתי שנים בציד מחבלים והבאתי את אוסמה בן לאדן לדין", טען בבוקר לאחר ניצחון אל-סייד. "אף פעם במיליון שנים לא חשבתי שאתמודד מול מישהו שמאמין שאמריקה ראויה ל-11 בספטמבר". (לא משנה שחסן פיקר, לא אל-סייד, אמר את הציטוט של 11 בספטמבר, שאל-סייד התנער ממנו.)
ואכן, נושא עקבי בקמפיין של רוג'רס היה ההשלכה שאל-סייד הוא כלי לכוחות צללים שמקורם במזרח. "האחים המוסלמים חגגו בדיוק ניצחון אחד בארצות הברית בפריימריז השנה", טען רוג'רס. "של עבדול אל-סייד." כעניין עובדתי, המתקפה מפוקפקת ביותר. אבל העובדות אינן העיקר, עד כדי הפריסה של "מוסלמי" כהשמצה.
כדי להבין זאת, צריך רק להסתכל על אדון הקמפיין של רוג'רס, הנשיא דונלד טראמפ. כהרגלו, טראמפ נהנה להרוס את שמו של אל-סייד, כשהוא מתייחס אליו כאל "עבדולדאדאלאלאללה" או פשוט "מוחמד". "מישהו אמר ששמו לא מוחמד", אמר טראמפ למשתתפים בעצרת. "אני הנשיא, אני יכול לקרוא לו איך לעזאזל שאני רוצה. בשבילי הוא מוחמד".
תיאוריית טראמפ של אל-סייד גורסת כי עלייתו מתאפשרת על ידי התחבולות של מחוז וויין, תחום שיפוט של "עולם שלישי למהדרין" המבקש להעלות לקונגרס "ג'יהאדיסט" שאפילו לא אמור להיות זכאי ל"מושב במטוס". אם ישב בגוף הדיוני הגדול בעולם, אל-סייד, כך גורסת התיאוריה, היה מוציא לפועל את תוכניתו המגוחכת לאסור את חג המולד ו – ניחשתם נכון – לכפות את חוקי השריעה.
התקפותיו של טראמפ קיבלו הד והוגברו על ידי ערוצי חדשות ימניים כמו ניוזמקס, שהכתירו את אל-סייד כ"מוסלמי אנטי-ישראלי", "מהגר ממדינה מוסלמית אחרת", וגרסה מהמערב התיכון של אותו חייזר אחר, זוהרן ממדאני, "המוסלמי הסוציאליסטי שתמיד מחייך". לאלו הצפופים מדי כדי לתפוס את המסר, ה-Newsmax chyrons הביאו בעזרה את הנקודה – "השמאל שוכח את ההתקפות הנתעבות של 9/11", "דמוקרטים מזילים ריר על סוציאליסטים לא לבנים", "מוסלמים אומרים לנו שהם משתלטים עליהם, וגם."
כדי שאדם לא יחשוב שהקנאות הזו מוגבלת רק להסתובבות הגסה של מפלצות לא כתובות, שר הבריאות ושירותי האנוש רוברט פ. קנדי ג'וניור התערב כדי להציע עוצמה אינטלקטואלית למתקפה. האחים המוסלמים, לפי קנדי, אחראים לא רק לאיום שהוא אל-סייד, אלא גם לעידן האפל שנפל על כל הערביות. "יש 500 מיליון ערבים בעולם", טען קנדי, "ועם זאת הם לא מייצרים מדע, הם לא זוכים בפרס נובל, הם לא זוכים בפרס השדה, הם לא זוכים בפרס וולף, הם לא מייצרים את הספרות שהם היו מייצרים בעבר".
שוב, עובדות הן לא ממש העניין כאן, ואין שום חוכמה בוויכוח על קוואק שהמוח שלו ממש נדבק בתולעת. עם זאת, ראוי לציין את ההיסטוריה המסוימת בעבודה. גם במהלך התמודדותו לנשיאות וגם בתקופתו בבית הלבן, ברק אובמה סבל את חלקו בהתקפות גזעניות. בעיני ראש לימבו, אובמה היה "ברק הכושי הקסום". בעיני ניוט גינגריץ', הוא היה "נשיא תלושי המזון" של אמריקה. בפסגת מצביעי הערך, מוכר רוכל את "וופל אובמה", מוצר שמציג קריקטורה גזענית של הנשיא על האריזה. הכותרת הייתה: "קופסה נקודתית לכיוון מכה עבור וופלים טעימים יותר". השורה האחרונה הזו ראויה לתשומת לב מיוחדת. ואכן, עד 2016, מדען המדינה פיליפ קלינקנר יגלה שהדרך הטובה ביותר להבחין במי יתמוך בוחר בבחירות הקרובות היא להעלות שאלה פשוטה – "האם ברק אובמה הוא מוסלמי?"
סטיבנס, כשהצטרפה לרוג'רס, התחברה למלחמת התרבות הנתעבת הזו, כזו שקשורה בעצמה למלחמה אמיתית מאוד. למסע השנאה, שאל-סייד הוא הקורבן האחרון שלו, יש מטרה פשוטה: להפוך את המוסלמים והערבים ליותר ניתנים להרוג. האחרון אינו דורש את הראשון. ב-1953 ה-CIA תמכה בהפיכה שהפילה דמוקרטיה באיראן. ב-1965 היא תמכה בהפיכה באינדונזיה, המדינה עם האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם, שהרגה בין 500,000 למיליון בני אדם. במהלך המלחמה הקרה, ההצדקה למספר ההרוגים הזה הייתה איום הקומוניזם; לאחר 11 בספטמבר, זו גזענות. ב-2008, ג'ון מקיין התעמת עם תומך וחלק על הטענה שאובמה הוא ערבי. "לא, גברתי," אמר מקיין לתומכו. "הוא איש משפחה הגון." לעתים קרובות מתייחסים לרגע הזה כאקט של פטריוטיות, ואולי זה היה כזה. אבל התפיסה שאנשים "הגונים" קיימים במקום אחד, בעוד ערבים קיימים במקום אחר, היא הנחת היסוד העיקרית לסילוגיזם של כוח אלים ושוביניסטי – מסיבות נישואין זלגו, ממשלות הופלו, תלמידות בית ספר מופצצות ואנשים לא נוחים חוסלו.
המלחמה הארוכה הזו בעולם המוסלמי והערבי הגיעה לשיאה במחנה הריכוז בעזה, שם הוטלה כל פצצה ממטוס מיצוי אמריקאי. ורצח העם הוא רק הפרק האחרון בספר שחיברה ישראל, מדינה שחוקי היסוד שלה שומרים זכויות מלאות לאנשיה ה"הגונים" ומשהו פחות לכל השאר. זו המדינה שהיילי סטיבנס טענה שהיא ממש רואה בחלומותיה. ובסופו של דבר ההגנה על המדינה הזו היא שדחפה את סטיבנס לזרועותיו של מייק רוג'רס. מנקודת מבט זו, עריקתו של סטיבנס אינה סיפור על תככים מסיבות. זה סיפור על סטיבנס שהתעורר ובחר באלימות.
