"מילאנו היא עיר שלא רוצה שתדע מה היא", אמר הסופר צ'רלי פורטר. הוא ערך את ההערכה הזו כשתצוגת פראדה, שהחלה את שבוע האופנה במילאנו ביום שלישי, עמדה להתחיל. והוא צודק: כמו ערים גדולות רבות, גם מילאנו עמוסה בסתירות.
בשום מקום זה לא היה ברור יותר מאשר ביום שישי אחר הצהריים, כשדמנה העלה את המופע השלישי שלו עבור גוצ'י, ולוריס מסינה וסימון ריזו עשו את הופעת הבכורה שלהם במוסקינו. שתי המופעים ניסו להציע פרספקטיבה על סגנון איטלקי אותנטי, עם אי ההתאמות של מילאנו כנושא הבסיסי.
בגוצ'י, דמנה אמר שהתוכנית תהיה הראשונה שבה החזון המלא שלו מגיע לפוקוס. "גוצ'י מייצג את היותו מושרש ברצון להשתייך לעולם זוהר יותר", כתב במכתב לעיתונות, "ובחוצפה ליצור מחדש את העולם הזה בדמותך".
הוא עיצב את חלל התצוגה שלו כחנות גוצ'י האולטימטיבית, גימיק מהנה וישיר. מתי עוד יהיה בחנות לצד קקה פאלמר, יאניק סינר וביאנקה ג'אגר? אם הרעיון היה לנסח לעיתונות ולקונים בחדר את ההצעה הקמעונאית של גוצ'י של דמנה, לא הייתה דרך ברורה יותר.
"אני לא חושב שראיתי חנות של גוצ'י כל כך מלאה כבר שנים", אמר סופר שביקש לא להזכיר את שמו. הקשקוש היה בחלקו בצחוק, אך גם הערה על הירידה הפיננסית המתמשכת ב-Kering, חברת האם של גוצ'י, ועל צניחה במכירות של המותג.
אולי בתגובה, הגוצ'י של דמנה, עד כה, עסק בהארת הקשר שלו לבורגנים. הפרויקט הראשון שלו בבית היה סרט בכיכובה של דמי מור שדמיין את גוצ'י כעסק משפחתי בבעלות אטריארך עשיר בקליפורניה. השני, תצוגת מסלול בפברואר, הרחיב את הקשר שלו לכסף חדש על ידי גיבוש דוגמנים גברים חובבים כאוליגרכים ונשים רזות במיוחד בתור בנות המסיבות שלהם. ואז הגיעה אקסטרווגנזה בטיימס סקוור, שבה כיכבה היורשת האולטימטיבית פריס הילטון, על המסלול.
הפעם נראה היה שדמנה מדברת ברצינות רבה יותר על זוהר וסטייל, ולקהל לקוחות שהאופנה מעמידה פנים שהיא לא שם.
"גוצ'י נע בקלות בין אריסטוקרטיה לתרבות הפופ", כתב, "(בין) פירנצה להוליווד, טעם טוב וטעם רע (מה שזה לא אומר), מורשת ותשוקה המונית, שייכות ומרד, ומשחק הגומלין בין השניים".
יש הרבה לובשי גוצ'י בעולם, המשתרעים על אריסטוקרטים חצופים, בורגנים חדשים ונערים שקונים סחורה. כולם חובקו במופע הזה. זה חכם מצד דמנה להציג את גוצ'י כבית היוקרה עם משהו לכולם, במקום להעמיד פנים שהוא מוכר רק לבעלי הטעם הטובים ביותר. אחרי הכל, לא תמיד יש לאנשים העשירים את הטעם הטוב ביותר.
ובכל זאת הדמיית העולם האמיתי של דמנה הרגישה יותר כמו קריקטורה מאשר הזמנה. ההצגה והשכפול המוקפד שלה של הזוהר הפלורנטיני ושל לובשת גוצ'י הקיים נקראים כמעט כמו מם הפרודיה על אנשים עם "טעם רע", אם כי מוצלח.
ההיערכות של הרחוב מחוץ לחנות העמדת פנים עם עוברים ושבים בשווי של יום היה גולת הכותרת, אבל הכוכב האמיתי היה צוות השחקנים של דמנה. שילוב של דוגמניות-על כמו אלכס קונסאני ואנוק יאי, אנשי חברה כולל פופי דלווינגנה ואולימפיה מיוון, ומשפיענית ה-OG טינה ליונג, מבחר הדמויות ביסס את התוכנית, והדגים את יכולתה התרבותית של דמנה.
"התעוררתי להודעה ששאלתי אותי אם אני רוצה ללכת ברגל", אמרה ליונג בערב שלאחר ההופעה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה צועדת על מסלול בקנה מידה כזה. "גוצ'י של דמנה הוא כל כך דפוק מזוין", אמר ליונג. "אני מוצא שזה שיקוף של זמננו."
הפעם הראשונה שלונג הלכה להופעה של גוצ'י הייתה כתיכוניסטית במקום הולדתה בהונג קונג, עוד כשטום פורד היה המעצב שלה. באותה תקופה, הקולקציה הייתה מוצגת בשבוע האופנה במילאנו ולאחר מכן הוצגה מחדש בהונג קונג כשהיא עומדת להגיע לחנויות. "לסיום התיכון שלי", אמרה, "כולם לבשו שמלות נפוחות ואני לבשתי חליפת גוצ'י". עדיין יש לה את זה.
כאשר אלסנדרו מיקלה הפך למנהל הקריאטיבי של גוצ'י ב-2016, ליונג וקבוצתה בדור המוקדם ביותר של בלוגרים ומשפיענים החלו להשתתף בתוכניות. "אני, סוזי (לאו), בריאן (ימבאו, המכונה בריאן בוי), תמו (מקפרסון)", היא אמרה, ישבנו כל הדרך מאחור "במקום שבו מצלמת השידור החי פוגעת בך בראש."
"זה מרגיש כָּך מדהים להיות ילדת גוצ'י," אמרה ליונג. היא כזו כבר יותר מעשור.
זה היה מוזר שלתוכנית Moschino מאוחר יותר באותו היום נראה היה כוונה דומה, אבל עם ביצוע שונה לחלוטין.
מסינה וריזו ידועות במושגי תצוגות האופנה המוזרות שלהן במותג שהקימו, Sunnei. לתצוגת המסלול הראשונה שלהם ב-Moschino, הם ליהקו מאות אנשים מילאנו, כולם לבושים בבגדיהם. התצוגה נפתחה באותם אנשים שהלכו מימין לשמאל, כאשר דגמי הקולקציה הלכו נגד הקהל, משמאל לימין. זו הייתה גרסה שונה של הרחוב מזו של דמנה, ומילולית יותר. זה לא היה על שליחת העולם מבעד למראה, אלא על העלאת העולם החיצון על המסלול.
"אני ממש חבר טוב של אנשים מסוני שעברו למוסקינו עם לוריס וסימון", אמר הצלם והמנהל האמנותי ג'אקומו קבריני, "והם הזמינו אותי לטייל בתערוכה".
"חשבתי שזה רגע ממש מגניב של מילאנו", הוא המשיך, "(לוריס וסימון) תמיד מצליחות להציג צד של מילאנו שלעתים רחוקות מוצג לתקשורת. יש להם קהילה אמיתית ואותנטית באמת".
חברת צוות נוספת, אליסה קרסאי, היא סופרת, יועצת עריכה וחברה בחוג היצירתי של מסינה וריזו. "אני חושבת שאחד החוזקות של התפיסה של לוריס וסימון היא שהם הצליחו לחבר אנשים שלכולם יש סגנונות אישיים שונים אבל הם חלק מאותה קהילה", אמרה. "זה היה מייצג מאוד את קהילת האופנה הצומחת והעצמאית במילאנו."
זה היה נועז מצד מסינה וריזו להציג את הקולקציה החדשה שלהם בקרב ים של אנשים מעניינים עם זהויות סגנוניות משלהם. זה יצר תוכנית חכמה ומרתקת לצפייה, וביסס את האופן שבו מסינה וריצו רואים את מוסקינו, מותג הידוע בקפדנות ובשנינות. הגרסה שלהם חסרת כבוד, אבל פחות מושגית ודידקטית לגבי חוש ההומור שלה.
"מוסקינו הוא ללא ספק מותג היסטורי, אז היה מעניין לראות איך הם מביאים את הרוח העצמאית הזו למותג מורשת שיש לו נקודת מבט אירונית מאוד", אמר קרסאי.
"(המופע) שיקף את הסגנון המילאנזי בכך שהוא הוכיח את הנקודה שאין דבר כזה סגנון מילאנו ספציפי אחד", אומר קבריני. "זה מאוד מרובד וזה מאוד מורכב." היו בקאסט, הוא אומר, אנשים מכל העולם ובגילאים שונים. "זה הוכיח את הנקודה שמילאנו היא ייחודית בדרכה".
האם תהיתם פעם איך נראה חתיכת מסלול בעולם הרגיל? נגיד, חצאית טוטו או שמלה ירוקה בוהקת? במוסקינו אפשר היה לראות אותו בסביבתו הטבעית. בעוד בגוצ'י, הדברים רחוקים יותר. אתה יכול רק לשאוף להיות חלק מעולם החיקוי של דמנה.
בניגוד לפריז או ניו יורק, שהן אקסהיביציוניסטות ומעריכות מציצן מסוים, מילאנו, כפי שפורטר רמז, מתנגדת להגדרה אחת. איך זה נראה תלוי באיזה רחוב – או מסלול – אתה הולך.
