מטרגדיה לניצחון, איך נאס"א המציאה מחדש את בטיחות החלל

נאס"אהתקופה הארוכה ביותר ללא תאונת חלל אנושית גדולה מאז אסון קולומביה משמשת רקע לדיונים על בטיחות טיסות החלל.

לאחרונה צפיתי בסגן מנהל NESC, מייק קירש, עומד מול חדר מלא של מהנדסים במרכז המחקר לנגלי ואומר להם שבכל יום שעובר, נאס"א שוברת שיא: הקטע הארוך ביותר ללא תאונה גדולה בתוכנית הטיסה האנושית של המדינה מאז מעבורת החלל. קולומביה התפרקה במהלך הכניסה מחדש ב-1 בפברואר 2003. האתגר של נאס"א, הוא אמר להם, היה לוודא שהשיא ימשיך להישבר.

ללמוד מטרגדיות קודמות של טיסות חלל

המסר המפכח של מייק נתן את הטון המושלם להצגת "עקרונות ההצלחה בטיסות החלל", השיעור שיצרתי עם ויקטוריה קוהל על מרכיבי ההתנהגות האנושית של הצלחה וכישלון בפרויקטים של טיסה בחלל. עם התמיכה של NESC, נתתי את זה בכל מרכז של נאס"א, וזו תמיד חוויה מתגמלת. אתה לא יכול לבלות את היום עם קבוצה של מהנדסים של נאס"א ולא לחוות את האינטליגנציה, התשוקה והמחויבות שלהם למצוינות. כשאני מוביל אותם דרך מקרי מקרה של השריפה באפולו 1 ב-1967, תאונת צ'לנג'ר ב-1986 וקולומביה, אני אומר להם שלא משנה כמה אנחנו טובים ב"מדעי הטילים", אנו מזמינים כישלון אם לא נשלם. תשומת לב לגישות, לאמונות ולהנחות שאנו מביאים לעבודה – בקיצור, הלך הרוח שלנו.

לפני השריפה באפולו, הייתה אמונה רווחת שמכיוון שמרקורי וג'מיני השתמשו בחמצן טהור ללא שריפות, לא יהיו כאלה באפולו. ומנהל תוכנית חלליות אפולו החמיץ הזדמנויות למנוע את התאונה בשל אמונתו שסכנת השריפה שנוצרה משילוב חמצן טהור עם חיווט חשוף וחומרים דליקים לא הייתה בעיה "אמיתית", כזו שהצדיקה האטה של ​​הרכבת המורדת את הפסים. לעמוד במועד האחרון של ג'ון פ. קנדי ​​של סוף העשור לנחיתה על הירח.

חלק מגוף המטוס התאושש ממעבורת החלל צ'לנג'ר, משמאל, וחלונות הסיפון התאוששו ממעבורת החלל קולומביה במתחם המבקרים של מרכז החלל קנדי ​​בפלורידה. קרדיט: נאס"א

כשאני מדבר על תאונת צ'לנג'ר, אני מזהיר שחיוני לשים לב לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. נאס"א הבטיחה לעצמה ולקונגרס שהמעבורת תהפוך את טיסות החלל לשגרתיות ובמחיר סביר, מטרה שדרשה שיעורי טיסה גבוהים באופן לא מציאותי. הגברת הלחץ בלוח הזמנים לקראת צ'לנג'ר הטתה את תפיסת מקבלי ההחלטות לגבי חריגות המפרקים בשדה SRB שהתרחשו לסירוגין בשיגורים קודמים ולא הובנו היטב. בדיון בקולומביה, אני מספר על המהירות המזעזעת שבה נאס"א איבדה את הלקחים של צ'לנג'ר וסללה את הדרך לתאונה נוספת עם לחץ לוח זמנים מחודש ואמונה ששפיכת קצף חיצונית של טנקים היא "לא בעיה של בטיחות הטיסה". תאונות מזעזעות אותנו למודעות חדשה, אבל קולומביה היא תזכורת כואבת שלמודעות יש חיי מדף.

ניווט במורכבות של חקר החלל

מה יידרש כדי להמשיך לשבור את השיא שמייק דיבר עליו? אני מאמין שעלינו לדבר אחד עם השני באופן קבוע על התנהגויות שמזמינות הצלחה או מובילות אותנו במדרון החלקלק לכישלון. האם אנחנו באחיזה של מה שאני מכנה "שדה עיוות המציאות", שנוצר על ידי עלות, לוח זמנים ו/או לחץ פוליטי, המעיב על תפיסות הסיכון שלנו? האם אנו מתמכרים באופן לא מודע להתנהגויות שבטיות "אנחנו נגד הם" קשות, שמנתקות אותנו מ"זרקורי המודעות" המגוונים שאנו חייבים כדי לנווט בדרישות הבלתי סלחניות של הטיסה בחלל האנושית? האם אנחנו מספרים לעצמנו סיפור שתחת בדיקה ברורה, לא מחזיק מעמד? אלו השאלות שעלינו לשאול את עצמנו שוב ושוב. התשובות קריטיות.

נכתב על ידי אנדרו חייקין, היסטוריון חלל עצמאי וחבר בצוות המשמעת הטכנית של NESC Human Factors.