ב Splinters: Another Type of Love Story, לסלי ג'מיסון כותבת שהסיפור בהישג יד עוסק ב"ריקנות הגדולה בפנים, החלל שניסיתי למלא באלכוהול ובסקס ובאהבה והתאוששות ועכשיו, אולי, באימהות". היא לא מתכוונת לאמהות עצבנית ומסוננת, אלא לאהבתה העזה לבתה ולתוצאות של גירושים כואבים.
"אני תמיד כותב ממרחבים של מתי ואיך אני מוצא את עצמי מאותגר ומסודר מחדש. היה כוח עצום שדחף אותי לנסות ולהכניס את האימהות לשפה, כי אני תמיד מנסה להכניס חוויות שפה שמציפות אותי ומבלבלות אותי, ואמהות בהחלט עשתה את שניהם", אמרה ג'מיסון לאחרונה על זום.
רסיסים מורכב מסדרה של חיבורים, שג'יימיסון מתאר כ"קטעים קצרים וחדים", הבנויים כדי לעורר "חוויות שמתמקמות בתוכך והופכות לחלק ממך, אך לעתים קרובות בצורה די כואבת או שבורה". על פני עמודים, ג'יימסון מדגימה מה קוראי הכותרים הקודמים שלה, בחינות האמפתיה ו ההחלמה, לדעת להיות אמת – היא מצטיינת בקדיחה לתוך חוויות גולמיות ואמיתות לא נוחות עד שהן חושפות משהו טרנסצנדנטי על קיומנו כבני אדם פגומים בעולם כאוטי.
הכתיבה על אמהות, משהו שהיא מתארת כ"חוויה שבאמת משנה כל חריץ והיבט של ההוויה", הובילה את ג'יימיסון להיות נחושה יותר בגישתה לעבודתה. "הייתי צריך להכפיל אמונה שהיא כבר בליבת התרגול האסתטי שלי, שהיא שחוויה לא חייבת להיות יוצאת דופן כדי להיות מאירה, וכי כתיבה מהחיים שלי או מכל מי שכותב מהחיים שלהם. החיים שלהם אינם מבוססים על האמונה שהחיים שלהם מיוחדים או מעניינים יותר משל כל אחד אחר. אתה רק צריך להאמין, בסדר, זה מה שחייתי ואני מאמין שיש לי מה לומר על זה. ואני הולכת לנסות להבין מה זה המשהו הזה", אמרה.
מראש של רסיסים' לשחרר, ג'יימיסון דיבר איתו יריד ההבלים על חוויה של אבל ואהבה בו זמנית, ועל כתיבה על הרגעים שבהם אנו מוצאים את עצמנו "מאותגרים ומאורגנים מחדש".
ראיון זה עבר עריכה ותמצית לצורך הבהירות.
יריד ההבלים: לשם מה נוצרה רסיסים? מתי הבנת שהחוויות האלה של גירושין והורות יעמדו במרכז הספר הבא שלך?
לסלי ג'מיסון: הספר הזה התחיל באמת ברגע מסוים בחיי, שעבר לגור במחסנית המשנה האפלה הזו ממש ליד בית כיבוי אש עם בתי לאחר תום הגירושים שלי. זו הייתה תקופה כה עדינה, מרגשת, מפחידה, מוכת יגון. זה היה כל הדברים האלה בבת אחת. רציתי לכתוב לתוך קצוות העצבים החשופים האלה ימים ולילות, ואת הבו-זמניות של להרגיש צער כזה ואהבה כזו בו זמנית. זה היה המקום שבו התחיל הספר, כתיבת אבל ואהבה התחברו יחד: צער על נישואיי ואהבה לבתי וניסיון להבין איך הרגשות הללו התקיימו במקביל. זו הייתה הדחיפות המניעה בהתחלה.
ב רסיסים, אתה מסתכל על כל האניים השונים, או החלקים של עצמך, שהיו קיימים לפני שהפכת לאישה ואם. יש רגע שבו אתה נפגש עם חבר ותיק, ואתה מתאר את הקשר הזה, את החברות הזאת, כמאפשר לכל האני הקודם שלך להתקיים במקביל, במקום שאתה צריך להעמיד פנים שאתה מישהו שאתה לא. זה מתאר כל כך טוב את החברות העמוקה לכל החיים.
אני אוהב שחיברת את הרעיון הזה של רסיסים וההמשכיות אולי הכואבת של העצמיות, הזיכרונות או החלקים של עצמך שאתה אף פעם לא יכול להרפות לגמרי או לטהר לגמרי. יש צד הפוך, שהוא ההיבטים המגבשים של נשיאת האני הקודם שלך איתך והיותך במערכות יחסים שבהן כל האני הקודם הזה יכול להיות נוכח. אני חושב שיש דרך שבה הספר בוחן את הדינמיקה או היחסים האינטימיים שבהם אתה מרגיש שכולכם יכולים להיות נוכחים. ואז, מה הם אותם סוגים אחרים של דינמיקה שבה אתה צריך לאצור את עצמך? אני חושב שזה אחד התפקידים שגם חלק מהגברים בספר ממלאים, וזה פחות להכפיש אותם ויותר לומר שיש משהו באופן שבו התחברתי לגברים שהיה כרוך בהרבה אוצרות עצמית, ושכשאתה יכול להרפות מהאיסוף העצמי הזה זה מרגיש כמו נשיפה. זה מרגיש כמו להיות בחדר.
אתה כותב על רגע שבו בחור נפרד ממך ואז מבקש חיבוק. במקום לחייב, אתה אומר, "לא", וזה נראה לי מצחיק וגם סוג של רגע לעודד. זה הרגיש כמו שינוי כזה באופי שלך, שינוי אמיתי בזמן שעברת את הגירושים שלך ואז התחלת לצאת עם אנשים אחרים.
זה בהחלט היה רגע של מופתע מהמילה שיוצאת לי מהפה, כי זו לא מילה שקל לי לומר. תמיד יש סוג של ריגוש ברגעים שבהם אנחנו לא בדיוק מי שאנחנו חושבים שאנחנו. לפעמים אני מדבר עם תלמידי הכתיבה שלי על הרעיון הזה של "לא אני כותב", כלומר: מהם הרגעים או הזמנים בחייך שבהם לא הרגשת כמו עצמך? אני חושב שזה מאיר עיניים לכתוב ישר לתוך הרגעים האלה שבהם אתה יכול למצוא את עצמך רוצה לומר, "אוי, זה לא היה כמוני בכלל," אבל לחשוב במקום זאת, "טוב, זה הייתי אני, אז איזה חלק בי היה הופיע באופן בלתי צפוי או חריג באותו רגע?"
סופרים שכותבים על ניסיון אישי נשאלים את זה כל הזמן, אבל איך אתה מתמודד עם הכנסת אנשים לנרטיב, בין אם זה ההורים שלך, הבת שלך, בעלך לשעבר או מישהו שיצאת איתו?
אחד הדברים שלדעתי המבנה של הספר הזה עשה עבורי היה לאפשר לי לספר רק חלקים מהסיפור, ולא כל חלק בסיפור. עם כל כך הרבה נרטיב אישי, אחד הטריקים של זה הוא לעשות שני דברים בבת אחת: האחד הוא להגיד בדיוק מה שאתה רוצה להגיד ולא יותר, מה שאומר שהרבה לא נאמר, אבל אתה עדיין נותן לקורא תחושה של חוויה מלאה. כדי לגרום לקורא להרגיש שהוא נמצא בתוך ספר מעוצב לגמרי ולא בספר עם חורים בו, תוך שהוא יודע שכל יצירת אמנות העשויה מהחיים הולכת להיות ביטוי חלקי של אותה חוויה חיה. אז איך להחזיק את השלמות הזאת כיצירת אמנות תוך שמירה על הדבר? השברים האלה אפשרו לי להתאפס באותם רגעים של הסיפור האישי שרציתי לספר ובמקביל להשאיר הרבה מהעסק המבולגן של יציאה בחוץ.
האם אתה נותן לאנשים לקרוא עבודה לפני שהיא מתפרסמת?
עם כל הכתיבה האישית שלי – וזה נכון כבר יותר מעשור – אני תמיד מציע לכל מי שמופיע בטקסט את ההזדמנות לקרוא אותו עוד לפני הפרסום. אני לא מניח שהם רוצים לקרוא את זה, גם אני למדתי את זה. זה היה המקרה עם הספר הזה. כמעט כל מי שנמצא בו קרא את זה, והתהליכים האלה הם פרטיים. לכל סופר שכותב מחייו יש התחשבנות משלו: "מה אני חייב לאנשים אחרים? איפה נגמרות הדרישות של האמנות ואיפה מתחילות הדרישות של אנשים אחרים?" עבורי, חלק ממש חשוב בתהליך שלי הוא שיתוף העבודה ומתן לאנשים את ההזדמנות להגיב, ועריכה על סמך התגובות שלהם. זה לא אומר לעשות כל מה שאתה רוצה שאני אעשה, אבל זה לנהל דיאלוג.
אתה כותב על מערכת היחסים שלך עם מישהו שאתה מכנה "Tumbleweed": "זה היה כל כך טוב לזכור שמישהו עדיין יכול לחשוב הכי טוב עליי." בסופו של דבר, במקום להרגיש מרירה כלפיו, נראה שאתה מחבק את מערכת היחסים, רעה ככל שתהיה, כמשהו הכרחי, אולי אפילו יפה.
לא כל מערכת יחסים צוברת ערך על ידי דבקות במעין תסריט חברתי הטרונורמטיבי, כמו שאתה נפגש, אתה יוצא, אתה מתחייב, מתחתן, אתה מקים משפחה. היה חלק בי שהרגיש כאילו כל מערכת יחסים מתרגלת למען ההשלמה הגדולה הזו. והמסלול הזה היה רכבת הרים שבה הפסים נשברו והנישואים שלי הסתיימו ופתאום רכבת ההרים הקטנה שלי הפליגה לשמיים. אני חושב שברגע שהתסריט הזה נשבר עבורי הוא פינה לי יותר מקום לראות מערכות יחסים לובשות כל מיני צורות שונות, וגם אם הקשר הזה לא יסתיים בנישואים, יש הרבה חיים שיכולים לקרות. עם הנסיעה הזו והרגשת החופש, חלק ממה שניסיתי לכתוב היה שאני כמספר, כדמות, כבן אדם בעולם פשוט מחזיק בהרבה דברים שונים בבת אחת. אני מסור מאוד לבת שלי, אבל המסירות הזו לא נגועה או נפגעת מהרצון גם להיות מאוהב ולהרגיש חופשי ולהרגיש קצת פזיז. כל הדברים האלה היו נכונים בבת אחת. יש רגע בספר שבו אני שואל: האם אני רוצה להיות עם ה-Tumbleweed או שאני באמת רוצה לִהיוֹת ה-Tumbleweed, ואני חושב שגם אלו שכבות מעניינות של מערכות יחסים.
מה המשמעות של הרגש "לפטיש את אשליה של תחושה טהורה ולהתחייב לגרסה הנפגעת במקום" עבורך?
אחד החריצים שהמוח שלי נפל אליהם במהלך השנים הוא שתחושה צריכה להיות מכוונת כולה לכיוון אחד. אז מה שזה אומר הוא שאם אתה אוהב מישהו, אתה תמיד רוצה להיות איתו, אתה אוהב הכל בו, אתה אוהב את מי שאתה סביבו. אתה מוצא את האדם שאיתו אין לך סכסוך, במקום למצוא את האדם שאיתו אתה יכול להבין איך להתבלבל בסכסוך. להגיע לתחושה כלשהי של הגרסה הפגועה של תחושה ולא אשליה של הרגשה זה להגיע לתחושה של אינטימיות אמיתית ואהבה שיכולה להחזיק הרבה רגשות בבת אחת.
האהבה שלי לבת שלי אינה תחושה טהורה במידה שהיא מכילה רק אהבה ורק פולחן. זה גם טומן בחובו תשישות, תסכול, שעמום, טינה. אנחנו עושים כל כך רע למה היא אהבה ולמרקם החיים הפנימיים שלנו כשאנחנו מתייחסים לאותם רגשות אפלים וקשים יותר כמזהמים. במקום שהתפקיד שלנו יהיה להוציא את המזהמים האלה, אולי זה לתת להם שם, לזהות אותם, לקבל את נוכחותם ולהעביר את התנאים של דינמיקה כך שהם יהיו קצת פחות נוכחים. להחליף את העבודה של חיפוש טוהר או תמימות או את הבלתי מזוהם בעבודה של בלבול, אני חושב שזו רוב העבודה של חיי הבוגרים.
אתה כותב על כך שאתה עד לדמיון של בתך, ולראות בזה את הדבר המופלא הזה. האם בתך השפיעה על הכתיבה שלך בכלל?
כן, בצורה אדירה. היא רק בת שש, וכל כך הרבה דברים בחייה הדמיוניים השפיעו על חיי. באותו לילה היא שיחקה במשחק שהיא כינתה "חשבתי שאני צודקת אבל אני בעצם לא צודקת". הייתי כאילו, זה מדהים. אתה בן אדם מדהים. הלוואי שכולנו היינו טובים יותר בלשחק את המשחק הזה כל הזמן. יש דרך שאני רואה אותה עוברת את הדילמות הראשוניות האלה במשחק שלה, כמו מה זה אומר להיות עם מישהו והם לא רוצים להיות איתך, או מה זה אומר לא להיות צודק, מה זה אומר להיות חטוף כאשר אתה מרגיש שאתה בשליטה. אני מרגישה שאני שואבת השראה ממה שהיא יודעת בלי שיגידו לי, כלומר שהדמיון יכול להיות והוא הכלי החזק הזה.
אתה עומד לצאת לסיור ספרים, אז האם יש משהו שאתה מקווה לדבר עליו בדרך? משהו שאולי לא מובן מאליו אבל אתה מקווה שהספר יעלה בחלק מהשיחות?
חלק מהחלקים בספר שאני הכי מתרגש לדבר עליהם הם צורות אחרות של אינטימיות ומערכות יחסים שהספר מסתכל עליהן מלבד השניים הגדולים בספרות, שהם הורות ורומנטיקה. חברות והוראה הם מרכיבים כה חשובים בספר הזה עבורי. לפעמים כתוביות הן כמו הטרדה של קיומו של סופר ספרי עיון, אבל אני חייב לומר שכותרת המשנה של הספר הזה אומרת לי כל כך הרבה. אני נרגש לדבר על הספר הזה כעל סיפור אהבה שנראה קצת שונה מרוב סיפורי האהבה שלנו. אני מדמיינת את הקורא הזה שאני לא מכיר ואולי לעולם לא יפגוש שעובר בחנות ספרים ורואה את הספר וחושב, "אה, עוד סוג של סיפור אהבה. אולי הספר הזה בשבילי."
