לפני כחמש שנים, התחלתי לקבל שורה של מיילים מטורפים יותר ויותר מאדם בשם טוד גוז. הוא ניסה לרמז אותי לתיאוריה נפיצה על מקרה הרצח המפורסם ביותר בהיסטוריה האמריקאית: ל-OJ סימפסון היה שותף בלילה שבו רצח לכאורה את ניקול בראון סימפסון ורון גולדמן ב-1994. ההודעות נטו להיכתב אך ורק בשורת הנושא: "הרבה היסטוריה ב- VANITY FAIR" ב-OJ CASE; "תודיע לי אם אתה רוצה לשוחח…" בהזדמנות אחרת, הוא כתב, "משפחת אספסוף איפוליטו של ניו ג'רזי מחפה על רציחות OJ SIMPSON במשך 27 שנים!! הסופרן האמיתי!!"
הסיפור נשמע מפתה. אבל העורך שלי ואני הסכמנו, אחרי שדיברתי קצת עם גוז'ה, שבהתחשב בטרנספורמציה שלו, עדיף להשאיר את ההובלה הזאת בשקט. אם לשפוט לפי השבועות האחרונים, לא יכולנו לטעות יותר.
לאחרונה ניו יורק טיימס תחקיר וסרט תיעודי נפרד של פיקויק, שותפו של OJ, כל אחד מהם מציג נימוק קפדני יותר לתיאוריה שהסתובבה בין אובססיביים למקרי סימפסון וקונספירציות מפורסמות כמו Guzze במשך עשרות שנים. החשוד הנוסף הבולט בקבוצת הדיווח החדשה הזו הוא ג'ואי איפוליטו, חבר של סימפסון וסוחר סמים שהפך למודיע פדרלי, שכפי שסיפר לי גוזה ב-2021, היה קשור למאפיה האיטלקית של ניו ג'רזי. (כמו ה פִּי, בתיאור הביוגרפיה הגדולה מהחיים של איפוליטו, גוזה הדגיש גם את מערכת היחסים של איפוליטו עם הסנדק הכוכב ג'יימס קאן.) גוז גם שלח לי, עד היום, לסירוגין תמונות של צ'רלי ארליך, מנהל מועדון חשפנות במיאמי שהורשע לצד סימפסון בתיק שוד מזוין ב-2007, מלווה בתיאוריות בלתי ניתנות לבירור בעיקר על מעורבותו לכאורה של ארליך ברצח. (ארליך לא הואשם בשום עוולה בקשר עם הרציחות.) גולת הכותרת של השותף של OJ הוא גילוי מיקרופון לוהט לכאורה שסיפק ארליך. בעקבות הראיון שלו, כשהוא הולך לבר של מועדון החשפנות שלו, הוא אומר, "אתה לא העלת את זה, אז אני לא הולך להעלות את זה".
"הייתי חבר טוב מאוד של אחיו (של איפוליטו) לו", ממשיך ארליך. "אתה יודע מה לו אמר לי? הוא אמר לי שחודש לפני שג'ואי מת, הוא לקח אותו לאיטליה… ג'ו הודה שהוא היה מעורב."
לגוז יש כל מיני תיאוריות – הוא גם כתב לי על מגוון עניינים של ג'פרי אפשטיין ורצח מסתורי ביוטה. האירוסין המורחב ביותר שלנו הגיע בשנת 2024, כאשר הוא פרסם באופן עצמאי המילים האבודות של קים, ספר בן 59 עמודים שהוגדר כזיכרונות מאת קים פורטר, חברתו לשעבר שנפטרה של שון "דידי" קומבס, שהודח על ידי חבריו וקרובי משפחתו של פורטר כהמצאה. (זה מסתיים בכך שפורטר, שמתה מדלקת ריאות ב-2018, נראית מנבאת את הרצח שלה בידי קומבס.) הספר עלה לראש רשימת רבי המכר של אמזון לאחר שקומבס הועמד לדין בגין סחר במין וסחטנות, ותיאוריות קונספירציה סביב חיי המין שלו וקשרים עם מדיה חברתית הציפו. אבל בעוד שהמקרה הזה בסופו של דבר נפל בהרבה מהרעיונות של גוז – קומבס הורשע רק באישומים הקשורים לזנות – הרגשתי מחויב, לאור הדיווח האחרון של סימפסון, לשמוע את תגובתו.
"קשה מאוד לראות את זה קורה ולראות את העולם מקשיב לו הניו יורק טיימס ו-NBC כשכבר אמרתי את זה שבע שנים", אמר לי גוזה השבוע. "כל כלי חדשות שאתה רואה עכשיו, כל כתב, כבר באתי אליהם בעבר והם חסמו וצינזרו אותי". (פתגם השעון השבור עולה על הדעת.) בעקבות ה פִּילפי דיווח, אחותה של ניקול בראון סימפסון קראה לחקור אם שותף היה מעורב ברצח ב-1994, וכך גם אלן דרשוביץ, שעזר לייצג את סימפסון במהלך משפטו ב-1995. בעוד שסימפסון נמצא אחראי למקרי המוות בתביעה אזרחית, לפי משטרת לוס אנג'לס, חוסר הרשעה במשפט פלילי פירושו שהתיק נשאר פתוח.
תיאוריות הקונספירציה של סימפסון ישנות כמו מקרה הרצח של סימפסון: שבנו הבכור עשה את זה, אם לקחת דוגמה שולית, או שה-LAPD הפליל אותו, לקחת אחד שנוגע לחלוקות ודאגות גזעיות אמיתיות בעיר. גרסאות של תיאוריית השותף התגברו מאז שחרורו של אם עשיתי את זה, ספר משנת 2007 שהציע את מה שתואר כתיאור "היפותטי" של סימפסון על הרציחות ב-1994, שבו מכר בשם "צ'רלי" עוזר לו להיפטר מבגדים עקובים מדם ונשק הרצח. שני עשורים מאוחר יותר, תעשיית הקוטג'ים המקוונת סביב הרעיון הזה נותרה תוססת: במהלך השנה האחרונה, למשל, אישיות הפשע האמיתי של YouTube טום זנר פרסם סרטונים שחקרו את התיאוריה ל-92,000 המנויים שלו.
Guzze למד על תיאוריית השותף ממפיק סרטים מלוס אנג'לס בשם אריק לייבה. לייבי, בתורו, למד על כך מאהרליך. לייבי סיפר לי השבוע שהוא פגש את ארליך בערך בזמן שסימפסון השתחרר מהכלא ב-2017 לאחר שריצה חלק מעונשו על שוד מזוין. הם החליטו לעבוד על סרט שמספר את סיפור חייו של ארליך, אבל הפרויקט הלך הצידה אחרי מיאמי ניו טיימס השיג עותק של התסריט ופרסם סיפור המציין כי ארליך חלק שם פרטי עם השותף המתואר ב אם עשיתי את זה. "במהלך הזמן הזה," אמר לייבי, "פנו אליי, אני אגיד, עשרות ועשרות ערוצי חדשות… וממש מכל העולם: 'האם זה מיאמי ניו טיימס סיפור אמיתי?' ולא הייתי הערה. הבחור היחיד שהתקשרתי אליו היה ג'נטלמן בשם מייק בייקר". (בייקר ועוד אחד ניו יורק טיימס הכתב, טים ארנגו, פרסם בחודש שעבר את תחקיר סימפסון של העיתון.)
"אחד האתגרים המוקדמים עבורנו", אמר לי בייקר, "היה לנסות לנווט בעולם הזה של מהי תיאוריית קונספירציה ומה עשוי להיות שורשי למעשה ומהן התיאוריות הכלליות של אנשים שהם העלו במהלך השנים".
"בהתחלה היה אינסטינקט גדול", הוסיף, "שאנשים יגידו, 'לא, שמעתי את כל זה בעבר. זה לא נכון'".
היה נתיב מקביל מהלביים המפורסמים האלה לזו של פיקויק השותף של OJ. "ברגע ששמעתי את המונח 'OJ יש שותף'", אמר לי הבמאי המשותף של הסרט, ארי מארק, "אני לא הולך לשקר, חשבתי שזה ממש ממש עסיסי ומשהו שממש רציתי להגיש לאנשים כי אני אוהב להיות חלק מהאנרגיה הזו. אבל בו בזמן, זה מכניס אותך לבטן המוזרה הזו של אנשים שבהם אתה לא באמת בטוח למי להאמין, במה אתה באמת בטוח". לצלילה שלו לתוך העולם התחתון הסמוך לסימפסון, מארק גייס את אלכס טומה כמפיק ייעוץ: בעל משאית מזון מצפון קרוליינה ו"מומחה ל-OJ סימפסון", שמעולם לא עבד על סרט תיעודי לפני כן.
"המטרה שלי היא לא לפתור את המקרה", אמר מארק. "המטרה שלי היא לומר, 'האם אני יכול להיכנס מתחת לתרבות המשנה הזו והאם אני יכול לגרום לאנשים להגיד לי את נקודת המבט שלהם בצורה שתרגיש אותנטית?'"
לקחתי טבילה קצרה משלי בתת-התרבות כדי לקבל תחושה של מה החמצתי בכך שהזנחתי את ההסברה של Guzze. אירוק אוולי, שומר ראש לשעבר של סימפסון, טען כי היו לו כונני אצבע עם הקלטות אודיו שבהן סימפסון מודה ברציחות ואומר שהייתה לו עזרה. (המשטרה מצאה רק הקלטות של אוולי מדבר עם עצמו.) מארק אמר לי שבזמן שניהל את הדיווח שלו, אוולי הטיל עליו אמירות אנטישמיות. כשהתקשרתי לאבלי השבוע, הוא היה פחות מתלהם אבל בומבסטי באותה מידה, ומיד פתח בהסבר על איך הוא התחבר לראשונה לסימפסון בזמן שעסק בקוקאין.
"אני אתעסק רק בעובדות," אמר לי אוולי. "אני לא מתעסק עם שטויות. אני לא מחפש להרוויח מזה כסף כי מכרתי יותר קוקאין מכל אחד בחוף המערבי או במערב התיכון או בחוף המזרחי". הוא הכחיש שהעיר הערות אנטישמיות למארק, ואמר, "הייתי בכלא שלוש פעמים; אני לא משמיע הערות רשלניות וקלות דעת." הוא חזר על דבריו שהוא בטוח שלסימפסון יש שותף, אם כי הוא לא רצה או לא יכול היה לציין מי.
אלו סוגי השיחות הנדרשים כדי לייצר סיפור כמו של מארק או של בייקר וארנגו. לכל אחד במסלול הרצח של סימפסון, אפילו כל הזמן הזה מאוחר יותר, הייתה תכונה מזעזעת ומגעילה שהקשתה להשיג אמון. בדרכו, זה היה עדות לטביעת הרגל התרבותית של סימפסון. שאלתי את מארק איך העבודה על הסרט שלו גרמה לו להעריך מחדש את האישיות הייחודית של אחת הדמויות הכי ידועות לשמצה בחיים האמריקאיים.
"אני חושב שזה אישר את הציניות שלי סביב אופטיקה, סלבריטאים, בידור", הוא אמר, "ועד כמה רחוק אתה יכול ליפול".
