הסנאטור לשעבר ג'וזף ליברמן הלך לעולמו ביום רביעי בגיל 82. אתמול אמר חבר ועמית שהכירו אותו היטב, כי לשמע הידיעה שהסנאטור נפטר – בעקבות סיבוכים מנפילה – הוא היה המום ושקול. הוא גם ציין כמה הוא עצוב שלא ניהל איתו שיחה אחרונה.
בצירוף מקרים, עשיתי זאת. שוחחתי איתו ביום שני. הוא נשמע בשלווה. הוא היה שמח. הוא היה מרתק. ובעוד היו כמה נושאים של היום שדיברנו עליהם (חוסר מעש בקונגרס, אוקראינה, האיום של דונאלד טראמפ), הוא בילה את רוב השיחה בהרהור על הכרת התודה שלו ועל כמה שהוא שמח על כל הדברים בחייו. בשלב מסוים הוא אמר לי, "מארק, אני חייב להיות אחד מהחבר'ה הכי ברי מזל על הפלנטה."
ביליתי כמעט את כל הבגרות שלי, ארבעה עשורים, בעבודה בפוליטיקה. היה לי המזל הרב להיות מועסק על ידי צוות מדהים של דמויות משני צידי המעבר, כולל נשיאים, מושלים, סנאטורים וחברי קונגרס. ואני אומר את זה בלי עוררין: ג'ו ליברמן היה הטוב שבהם. ואין שנייה קרובה.
כל מה שטוב באנושות ובפוליטיקה ג'ו ליברמן קרם כמו מגדלור. הוא היה נדיב, אדיב, חכם, רוחני ומהורהר. והושיט חסד לכולם. מעולם לא שמעתי אותו אומר מילה לא יפה על נשמה. הוא היה מסוג האנשים שייקח זמן רב לשאול עוזר במשרד על שלומם כמו לשאול את הבוס של עוזר המשרד, עמית או סנטור אמריקאי.
הוא חי את המוטו "מדינה על מסיבה". ואלמלא הרעיון שדלף בטרם עת בקרב השמרנים, אולי ליברמן היה המועמד לסגן הנשיא של שניהם מסיבות, עבור אל גור בשנת 2000 וג'ון מקיין בשנת 2008. (במקום זאת, פוליטיקאי אלסקה לא מלוטש בשם שרה פיילין הפך להיות חברו לרוץ של מקיין – והשאר היסטוריה.)
ג'ו ליברמן מקונטיקט היה מרכז רדיקלי, והכעיס דמוקרטים רבים כשהתמודד לסנאט (וזכה!) כעצמאי (אחרי שהפסיד בפריימריז דמוקרטי); קשר חזק עם מקיין; הצבעה למלחמת עיראק; והצבעה בעד חוק טיפול בר השגה רק לאחר שהטיל וטו על האופציה הציבורית. אבל בנושאים כמו הפלות, איכות הסביבה ומדיניות כלכלית, ליברמן תמיד היה קול דמוקרטי מוצק.
לאותם דמוקרטים שלא מוכנים כעת להעניק את חזקת החסד, אפילו עם מותו, אני אומר: לא הייתה שום עמדה שהוא נקט שלא הייתה 100% מלבו. אם הוא נקט עמדה, הוא עשה זאת כי האמין שזה הדבר הנכון לעשות עבור המדינה, לא כי זה מועיל לו פוליטית או כלכלית.
יש גם כאלה שלא מתאבלים לגמרי על אובדנו כי הם אומרים שזה אומר ש-No Labels, הארגון שייסד עם המשימה לנסות לרפא את המפלגתיות הקשה במדינה שלנו, יהיה פחות סיכוי להריץ מועמד שיסייע חֶברְמַן. כפי שכתבתי בעבר בחלל הזה, זה לעולם לא היה קורה – בגלל ג'ו ליברמן. הוא אמר שוב ושוב, חד משמעית, שכל הסיבה ש-No Labels שוקלת מועמד עצמאי היא להבטיח שטראמפ לֹא להיבחר מחדש – תוכנית "לשבור זכוכית במקרה חירום". וזו הסיבה שאף לייבלס ביקשה לשים רפובליקני בראש הכרטיס: למשוך קולות מטראמפ, לא ג'ו ביידן. ומה שלא תחשוב על הפוליטיקה שלו, ליברמן היה, דווקא מבחינה תנ"כית, איש של דברו. למרות זאת, משקיפים רבים ממשיכים להטעות אנשים להאמין שהמאמץ הוא למעשה סוס טרויאני עבור טראמפ. מה שכמובן הרחיק מועמדים פוטנציאליים מהיוזמה.
ליברמן היה היהודי הראשון שהיה מועמד לסגן נשיא בכרטיס של מפלגה גדולה, והוא היה כל כך שומר על אמונתו האורתודוקסית עד שסירב לעבוד בשבת (למעט פעם אחת, ב-2009, כשצעד לקפיטול כדי להצביע נגד מאמץ רפובליקני בנושא מדיקר). הרגע הרטורי הטוב ביותר שלו בפוליטיקה היה היום ב-1998 שבו הוא ניגש אל רצפת הסנאט והקפיץ את נשיא מפלגתו, ויליאם ג'פרסון קלינטון, על פגמים אתיים בענייני הלב שלו – וניסיונותיו המכוונים להטעות את הציבור האמריקני בנוגע לעוולותיו. הצהרת הסנאטור הדהדה בעוצמה מוסרית כזו, והייתה כל כך משכנעת, עד שקלינטון עצמו יצא למחרת ויכריז, "אני מסכים עם מה שהוא אמר".
זה לא בלי אירוניה שהפוליטיקאי הדתי הכי עמוק שהכרתי אי פעם הלך לעולמו בשבוע שבו טראמפ, שלא מוכן (או יותר סביר שלא) לצטט קטע אחד מהתנ"ך, רוכל גרסה של הספר הקדוש – תמורת 59.99 דולר ל- העתק – וסביר להניח להרוויח מהסכם הרישוי.
נראה שאנחנו חיים בתקופה שבה ממש כל מה שאנחנו חושבים על פוליטיקה הוא רע. כשאנחנו חושבים על ג'ו ליברמן השבוע, בואו נזכור את הטוב. חברי, אני מאמין בתוקף, היה מפת דרכים אנושית של הגינות. ואולי, בהתחשב במורשתו, נוכל להתחיל לחזור לכיוון הזה.
אני אומר לאשתו המדהימה והאוהבת, הדסה: אני יודע שאתה יודע את זה, אבל אני יכול לאשר שבשעותיו האחרונות, למרות גילו והגיל בו אנו חיים, וכל הכאוס סביבנו, ג'ו ליברמן עדיין היה הלוחם המאושר ביותר שהתברכתי להיות בסביבה.
