קול אדיר מאז ימיה בתנועות העם והמחאה של שנות ה-60, ג'ואן באז יצא למסע חדש של התבוננות פנימית. אוסף השירה הבכורה האוטוביוגרפית שלה, כשאתה רואה את אמא שלי, בקש ממנה לרקוד, יוצאת מאוחר יותר החודש מגודין ומתעדת את חייה ועלייתה לתהילה, מהתמודדות עם מאפיינים של סלבריטאים ועד לניווט במערכות היחסים שבנתה לאורך הדרך, בין אם עם בני דורה, משפחתה או בוב דילן.
למרות שהזמרת-יוצרת המועמדת לגראמי כותבת כבר שנים, האוסף בן 120 העמודים מציין את הפעם הראשונה שהיא משתפת את השירה שלה בפומבי, השיא של עשרות שנים שבילו בפירוט חייה.
"הנחתי הכל עד שחשבתי לעשות את הספר הזה", אמרה לאחרונה יריד ההבלים. "הייתי צריך לעבור על כל הבית והרכוש שלי ויחידת המשרד והאחסון שלי כדי למצוא חלקים ממנו, וזה לקח הרבה זמן. ואז מאוד התרגשתי מזה כי שכחתי את השירים, ובכנות, כמה הם טובים. אז זה דרבן אותי למצוא מישהו לעבוד איתו ולערוך אותו".
התוצאה של אייקון אמריקאי המבקר מחדש בארכיון שלה ולוקח בחזרה את ההיסטוריה שלה היא פרק חדש לגמרי למורשת מוערכת. Baez דיבר לאחרונה עם יריד ההבלים על שחרורה הקרוב, טיילור סוויפט, וחיים באקטיביזם.
ראיון זה עבר עריכה ותמצית לצורך הבהירות.
יריד ההבלים: אתה כותב שירה במשך שנים, אך מעולם לא שיתפת שום דבר בפומבי עד עכשיו. למה?
ג'ואן באז: אני יכול להסביר את זה, אבל לאנשים קשה להבין. כל השירה הזו נכתבה במהלך אותן שבע או שמונה שנים שבהן הייתי בהחלמה מהתעללות מינית וכו'. אנחנו לא צריכים להיכנס לזה. כשעשיתי את זה, אובחנתי עם מספר אישיות. אבל בכנות, השירים עשו את הכתיבה. לא כתבתי ככה מאז סוף שנות ה-90. אז לקחתי את כל הכתיבה הזו, כי זו הייתה הכתיבה הכי טובה שיצאה ממני אי פעם וביליתי שנה בעריכתה, רק כדי להפוך אותה לקריאה יותר. זו השירה הכי טובה שכתבתי אי פעם ואני לא בטוח שאוכל לכתוב ככה שוב. אבל בינתיים, התרגשתי לראות דברים ששכחתי מהם ואהבתי את תהליך העריכה, אז פשוט הלכתי על זה. התוצאות הן הספר.
כיצד השתנה מערכת היחסים שלך עם היצירתיות הטבועה שלך מאז שפרשת מסיבוב הופעות ב-2019?
זה פשוט התפוצץ ברגע שהפסקתי לסייר. כל מה שנכנס למוזיקה, מכתיבה ועד נסיעות, קיבל תפנית. אבל כשהגעתי הביתה זה היה בעיקר ציור; היה לי צבר של 10 שנים של ציור שמעולם לא התחלתי להרכיב בשום סוג של צורה ואז עשינו את ה-Mischief Makers, שהיו דיוקנאות של אנשים שעשו שינוי חברתי וקידמו אי אלימות, וזה תפס הרבה של כוח יצירתי ודחף.
איך מחליטים באיזה מאמץ יצירתי לבחור ביום יום, בין אם זה כתיבה, ציור או ציור?
אני חושב שזה יותר שזה בא והולך בזמן שלו. למשל, הציור שלי הגיע משום מקום. הסתכלתי על גלריית הציורים של מישהו וחשבתי, "אה, אני יכול לעשות את זה." באוטובוס הטיולים היה שולחן איפור קטן שתוכלו לעשות בו איפור, והוא היה מכוסה בדרך כלל בצבע ובבדים קטנים. ופשוט עשיתי את זה עד שיצאתי על הבמה. עשיתי את זה בקנאות במשך מספר שנים. רוב הדברים שמופיעים הם אתגר, וכשאני מקבל את זה כאתגר אני מאוד אוהב את זה.
יש שיר על בוב דילן בספר שנקרא "פורטרט". בזמן שאנחנו מדברים, הסרט הביוגרפי של דילן, לא ידוע לחלוטין, מצולם ומככב בו טימותי צ'אלמט, בזמן שהשחקן מוניקה ברברו מגלם אותך. מה דעתך על הפרויקט והאם היה לך קשר עם ההפקה?
פניתי אליהם כי חשבתי שאולי אוכל לעזור לה. דיברתי עם אד (נורטון, שמככב בתור פיט סיגר), ועם מוניקה. אני מרגיש כאילו היא די תמימה, כאילו מישהו הפיל אותה לשם והיא תוהה מה לעשות עם זה. היא מאוד מתוקה ודיברנו די הרבה זמן. ניסיתי לתת לה כמה דברים שעשויים להיות מועילים, למרות שאני לא מקנא בעבודה של לנסות לשחק אותי. הייתי חושב שזה יהיה מהמם. אני לא בטוח אם הם משתמשים בקול, או בינה מלאכותית, או שהיא שרה, אבל היא מודעת מאוד בניסיון ללמוד גיטרה, אז כולם מנסים לעשות את זה. הצעתי שהז'קט שהיא לובשת באחת מצילומי הפרסום לא שלי, אבל זה היה של בוב. לא לבשתי מעיל עור קטן. אבל אולי דברים כאלה יכולים להיות שימושיים.
אם כבר מדברים על דילן, אתה שם נרדף לתנועת המחאה של שנות ה-60. שמעתי אותך אומר בעבר שאתה מכור לאקטיביזם. האם אתה עדיין שומר על ההתמכרות הזו או שיש לך מערכת יחסים בריאה איתה?
זו שאלה טובה, אבל זו הייתה תקופה שבה הייתי צריך למלא חלל. זו דרך די מקסימה למלא אותו. עשיתי את מה שהרגשתי שאני חייב לעשות, והיה לי עונג לעשות את זה, גם אם זה היה מסוכן ומוזר. הרגשתי בנוח שם, ובשלב מסוים, הייתי צריך לעשות פחות. כאילו, למה נסעתי לקמבודיה כשהילד שלי באמת היה צריך אותי? אז זה החלק של ההתמכרות שהוא לא כל כך גדול. אבל מה שהיה בסדר הוא שעשיתי לפעמים דברים שאף אחד אחר לא יכול לעשות בגלל האופי שלי והשירה והאקטיביות שלי. אז בסופו של דבר, אפילו (בני) גייב (האריס) אומר בסרט שמישהו היה צריך לעשות את זה, וזו הייתה אמא שלו.
כשאתה רואה את אמא שלי, בקש ממנה לרקוד יש תחושה יומנית. טיילור סוויפט גם הוציאה לאחרונה יומן אישי במסווה של אלבום, מחלקת המשוררים המעונים. הייתה לך הזדמנות להאזין לו?
לא הקשבתי לו, אבל הוא בהחלט ברשימה שלי. פגשתי אותה לפני כשבע שנים והיא הייתה פשוט מקסימה וקצת הפתיעה אותי בחיבוק גדול, והודתה לי על המשמעות שלי עבורה. מאוד הופתעתי מזה, להיות בהופעה עם שישה טונות של קונפטי. אז חשבתי, אם הצעירה הזו מתייחסת אליי, זה די חריג. היא הייתה מתוקה מאוד והיא תופעה, ולהיות תופעה עם כל כך הרבה עוקבים ולהיות מתחשב זה הישג לא קטן.
בקשר לשיר שלה, "מי מפחד ממני הזקן הקטן?" סוויפט אמרה לאחרונה, "מה אנחנו עושים לכותבים שלנו, לאמנים שלנו וליוצרים שלנו? העברנו אותם לגיהנום. אנחנו צופים במה שהם יוצרים ואז שופטים את זה. אנחנו אוהבים לצפות באמנים כואבים, לעתים קרובות עד לנקודה שבה אני חושב שלפעמים כחברה אנחנו מעוררים את הכאב הזה ואנחנו רק צופים במה שקורה". אתה יכול להתייחס?
היא בקטגוריה כל כך שונה ממני כשזה מגיע לגודל התהילה שלה. אני בהחלט יכול להבין מה היא אומרת ובהחלט הרגשתי ששופטים אותי הרבה. אבל היא נשמעת כאילו היא נכנסה הרבה יותר לתגובות של אנשים אליה. אני רוצה לשבת ולדבר איתה. היא בטח תוכל ללמד אותי משהו, ולהיפך.
איך זה היה עבורך כשהגעת לראשונה והתמודדת עם תהילה?
בזמן שאתה מדבר, זו שאלה ממש טובה כי זה היה כל המאבק הציבורי שלי עם עצמי. היו לי שדים פנימיים משלי שנמצאים על כל המפה והרבה מהם נמצאים בשירה. הייתי כל כך נחוש לא להיתפס לעולם הבידור והמסחריות שזה לקח הרבה אנרגיה. נמנעתי מהרבה מלכודות שהיו שם בשבילך ליפול אליהן בתור בדרן ובמהלך הכוכבים המוקדמים. אז אני יכול להזדהות חלקית עם מה שהיא אומרת. בשבילי, השאר היה החרדה האישית שלי.
הספר מוקדש לנכדתך, יסמין, ולעתיד. איך אתה מרגיש לגבי העתיד?
אני מרגיש כאילו אנחנו ממהרים לעבר התהום הגדולה ואני מנצל את הזמן שיש לנו. אני לא מדבר על זה מול ג'אס. עד כמה שהיא רואה את זה בגיל 20, היא שרה וכתבה שירים אבל היא החליטה שהיא רוצה לעשות דיני בידור. אז אני חושב שאין סיבה לדכא את הילד הזה לגבי מה שאני באמת חושב שאנחנו הולכים אליו כי זה לא טוב. זה או פשיזם או התחממות כדור הארץ שאנחנו הולכים להיכנע לה, ומוקדם מדי ממה שהייתי רוצה לחשוב. ואני הכי חשוך. אני יכול להיות חשוך ככל שאתה יכול לקבל לגבי העתיד. אז אולי איפשהו ביני לבין אופטימיסט עליז, זה חייב להיות איפשהו באמצע.
