קייטי גאווין, האישה הקדמית של להקת האינדי הקווירית Muna, הייתה בת 10 כשהחלה לכתוב שירים. "יש לי הרבה רגשות ותמיד הייתי מאוד אקספרסיבי", גאווין, שפרויקט הבכורה שלו בסולו, איזו הקלה, יוצא ביום שישי, מספר יריד הבל על זום מביתה בלוס אנג'לס. אז כשהוראתה למוזיקה בכיתה ד' הוטל עליה לכתוב שיר על הקמע של בית הספר שלהם, היא הגיעה למשהו עמוק באופן בלתי צפוי אם כי לא מציק במיוחד: "ממריא באוויר / כל כך קל וחופשי / אני מרגיש כמו מכחול ו העולם הוא הציור שלי." "זו הייתה האווירה שלי", היא אומרת בחיוך כשהחתולים שלה, זיפ וכפתור, מזגזגים על פני הסלון שלה. "רק ילדה קטנה שאומרת, 'יש לי הרבה דברים שקורים בלב שלי."
אותו מורה למוזיקה המשיך לעקוב אחר הקריירה העולה של גאווין אבל נפטר לפני כמה שנים. "חזרתי לעיר הולדתי ועשיתי גרסה אקוסטית של השיר הזה בהלוויה שלה", אומר גאווין. "זה היה ממש מיוחד." במיוחד בגלל שאנשים כמו המורה הזו והוריו של גאווין עודדו את היכולות המוזיקליות שלה. "זה פשוט היה חשוב מאוד", היא אומרת. "בהיותי סוג כזה של ילד, זה לא תמיד מאומן, אבל בשבילי זה היה."
גאווין המשיכה ללמוד מוזיקה פופולרית באוניברסיטת דרום קליפורניה בלוס אנג'לס, שם הקימה את מונא עם חברים לכיתה ג'וזט מאסקין ו נעמי מקפירסון. יחד, הלהקה הייתה בחוד החנית של פופ האינדי בעשור האחרון, וחצבה מקום בולט בתעשייה למוזיקה על אהבה וגעגועים קווירים. עם שלושה אלבומים שזכו לשבחי הביקורת ברפרטואר שלהם, הם הובילו לסיבובי הופעות בינלאומיים, ביצעו את מעגל הפסטיבלים עם עצירות בקואצ'לה ולולפאלוזה, והגדילו את הקהל שלהם על ידי פתיחת טיילור סוויפט בסיור עידן. הם אפילו הוסיפו פודקאסט, גאיוטית, שמציגה את הדינמיקה הלא מתפקדת אך המקסימה של הלהקה לצד אורחים כמו טריקסי מאטל, ליצירה שלהם.
ובכל זאת, תסמונת המתחזה מצליחה להתגנב לגווין. "משהו שאני רוצה לעבוד עליו הוא היחס שלי לכמה הצלחה באמת הייתה לנו ולמעשה לתת לזה להיכנס ולעבד את זה ולהרגיש הכרת תודה על זה", היא אומרת, שוקלת את הקריירה שלה. "אני חושב שיש לי מחלה של פשוט להרגיש תמיד מבחוץ או תמיד לעלות".
זה הלך רוח שהזינו את מוסר העבודה שלה, אבל גאווין כבר הוכיח את עצמה ככותבת שירים פורייה. תחילה עם הלהיט המגדיר את הקריירה של 2021 "Silk Chiffon", שיש לו למעלה מ-80 מיליון השמעות בספוטיפיי, ועכשיו בתקליט הסולו הראשון שלה, איזו הקלה, שם היא פונה בחוצפה לנתיב חדש, ומוצאת את קולה באוסף שירים שמניחים מעטה גולמי בהשראת פולק על רגישות הפופ המלוטשת ממילא של גאווין.
האלבום, שנכתב במהלך שבע השנים האחרונות, התחיל כחלק ממה שגאווין מכנה "ערימת זרקת מונא". מדי פעם היא הייתה מביאה שיר ללהקה שבסופו של דבר לא הרגיש משקף את הקבוצה והייתה מתייקת אותו. אבל בסופו של דבר, היא החלה לחלוק את השירים האלה עם משתפי פעולה מהימנים אחרים כמו חבר שלה, המוזיקאי אריק רדלוף, למשוב. "פשוט היינו מנהלים שיחות והייתי שולחת לו (שירים) שקשורים", היא אומרת. "זה סוג של טיפח התחלה של תחושה שיכולים להיות חיים לשירים האחרים האלה."
ואז, ממש לפני המגיפה, רדלוף הזמין את גאווין לפתוח עבורו בהופעה אינטימית באל.איי. "פשוט הופעתי והשמעתי את השירים וזה הרגיש ממש טוב", היא אומרת. תחושת החיבור הזו עודדה אותה לשמור על הלהבה בחיים. "ואז כשהמגיפה קרתה, אריק והחבר שלי סקוט (היינר) והתחלתי לעבוד על עיבוד השירים”.
באותה שנה, מונא, בזמן שעבד על אלבומם השלישי, ירד מתקליטי RCA. זה נתן לגווין זמן לחקור ולמצוא את בסיסה כאמנית סולו, אפילו בזמן שעדיין עובד על אלבום מונא. זמן קצר לאחר מכן, פיבי ברידג'רס החתימה את מונא בחברת התקליטים העצמאית שלה, Saddest Factory Records. כשברידג'רס שמעה את ההדגמות של גאווין עצמה, היא שילבה את גאווין עם המפיק שלה, טוני ברג, כדי לחדד את הרשומה. הם יצאו עם 12 רצועות שמציגות מחדש את גאווין למעריציה באופן אינטימי, חושפות את רצונותיה הפנימיים ומזמינים אותם למסע הגילוי העצמי שלה.
האלבום מתואר כ"לילית פייר-core", על ידי גאווין, האלבום משקף את המוזיקה שהיא גדלה עליה, ואת האמניות, כמו טרייסי צ'פמן והאפרוחים, שעזרו לה לנווט בהתבגרות. "הייתה לי חזרה אמיתית טורי (עמוס) ו אני (דיפרנקו), בנות האינדיגו, ו מליסה את'רידג' וכל האמנים המדהימים האלה בשנות ה-20 שלי, דיממו לתוך התקופה שבה התחלתי לעבוד על האלבום הזה". גאווין מתעל במיומנות את ההשפעות הללו ואת אותה ילדה בת 10 אקספרסיבית שהייתה פעם, מאמצת את רגשותיה הגדולים ברצועות רומנטיות כמו "Aftertaste", "As Good as It Gets" (feat. מיצקי), ורצועה בולטת מהפנטת, "Snitized". בין חקירת העצמי של גאווין, היא גם בוחנת קשרים משפחתיים וטראומה דורית על "השרביט" ו"בלתי מנחם".
למרות שהאלבום מחובר ללא מאמץ, גאווין מודה שהתהליך לא היה קל. "אני נוטה לירידה רגשית כשפרויקט יוצא, כי הוא כל כך פגיע ויכול להיות מפחיד", היא אומרת. "אני באמת מרגיש שזה רק אני בצורה שלא הייתה בעבר." זה גם היה מעשה איזון כשהיא מלהטטת בעבודה על אלבום מונא שייצא בקרוב. "אני לא יודע אם אני עושה את זה טוב, ובכיתי להם על זה, אבל הם כאילו, שתוק", אומר גאווין, שמוסיף שמסקין ומקפרסון לא היו אלא תומכים. "יש להם באמת, הם מעולם לא אמרו כלום. לא דבר אחד שגרם לי להרגיש מוזר לעשות את זה. הדבר היחיד שהם אומרים זה שהם רוצים שאני אדאג לעצמי. אני פשוט ממש ממש בר מזל שיש לי אותם. אני אוהב אותם."
בחודש שעבר, מתי צ'אפל רואן עזבה את הכותרת הראשית שלה בפסטיבל המוזיקה All Things Go באצטדיון פורסט הילס בקווינס, ניו יורק, תוך שהיא מציינת מאבקים בבריאות הנפש, מונא נכנסה להופעה. גאווין אסיר תודה על כך שאהבתם ותמיכתם ברואן הצליחו להתבטא בצורה של תמיכה מוחשית (וביצוע אקוסטי ללהיט "Good Luck, Babe!") עבורה במהלך אותה תקופה. "הייתי גאה איך כולם הגיעו לאירוע", היא אומרת. "היא סמל. היא בנויה לזה, אני לא באמת חושב שמשהו יעצור אותה, אבל היא צריכה זמן וחסד".
המצב גם היווה הזדמנות להרהר על המסע של הלהקה עד כה. "היו לנו 10 שנים של הזדמנות לגדול בלי להתפוצץ", היא אומרת בענווה. היא מדמה את עלייתו המטאורית של רואן לחוויה טראומטית, המכנה את מעמד הסלבריטאי לא טבעי, והיא אסירת תודה על כך שהצליחה ללכת בקצב שלה. "שיחקתי רק בכמה מופעי סולו, אבל אחת מהן הייתה בכנסייה הישנה הזו וכולם ישבו על הרצפה וזה פשוט הרגיש ממש עדין ורגוע", היא אומרת. "זו מאוד אנרגיית יין ויאנג." טיפוח קשרים אינטימיים עם איזו הקלה, זה בדיוק מה שהיא התכוונה לעשות. "אני רוצה התייחדות עם הצוות. אני מתרגשת מזה", היא אומרת.
