הקרנה כבר מזמן דונאלד טראמפמעצמת העל של. מאז תחילת התמודדותו לנשיאות ב-2015, הנשיא לשעבר תקף ללא הפוגה את התקשורת המרכזית, ולעתים קרובות כינה אותה "מדיה Lamestream" או בפשטות "חדשות מזויפות". תמיד הנחתי שקריאת השם הזו היא חלק בלתי נפרד מהמשחקים האוטוקרטיים של טראמפ, אבל אחרי שצפיתי בימים הראשונים של משפטו של טראמפ, התברר יותר ויותר שהרטוריקה הזו למעשה פחות ישימה על התקשורת ויותר ישימה על עצמו.
כרגע, באולם בית המשפט במנהטן, אנחנו שומעים את הסיפורים על איך טראמפ עבד יד ביד דיוויד פקר, המוציא לאור לשעבר של ה השואל הלאומי, להפוך את מגזין הצהובונים האשפה למכונת תעמולה. המשפט הפלילי הראשון וה(סביר מאוד היחיד) של טראמפ לפני הבחירות מתמקד כיצד טראמפ וחברו, פקר, הרגו סיפורים על פרשיותיו לכאורה של טראמפ על ידי שימוש בתשלומים במזומן כדי לקנות את השתיקה של המפרגנים לכאורה של טראמפ – מנהג שנקרא "תפוס והרוג". למעשה, סיפורים נרכשו כך שהם לעולם לא ירוצו.
אם יש משהו "צולע" או "מזוייף" בתקשורת החדשותית, זה פרקטיקות כמו אלה, שאף עורך או כתב בעל מעמד טוב לא ישקול להשתמש בהם, או שדמויות פוליטיות היו מצפות, כמארח MSNBC וותיק בבית הלבן ג'ן פסקי מְחוּדָד יצא השבוע. "מרגיש מטורף שאולי צריך להגיד את זה", ציין פסקי, אבל "צוות הקמפיין ואנשי הקשר של הבית הלבן לא עובדים עם התקשורת כדי לשלם מקורות פוטנציאליים לסיפורים רעים… אי פעם".
עם זאת, לתפוס ולהרוג היה צודק אחד חלק מ שואלהגולגולת של פקר: פקר גם הפיק כתבות חדשותיות מוזרות על יריביו הפוליטיים של טראמפ, כמו טד קרוז ("אבא של טד קרוז – נתפס עם מתנקש JFK"), בן קרסון ("המנתח המעורער בן קרסון השאיר ספוג במוחו של החולה"), ו מרקו רוביו ("איש משפחה מהמם הילד האהבה של מרקו רוביו!"). מאוחר יותר, לאחר שטראמפ זכה בפריימריז, המגזין הפנה את תשומת ליבו למתחרה הכללי שלו ב-2016, הילארי קלינטון, על ידי הנחתה על שער המגזין ומילויה בכותרות שליליות שציירו אותה כל דבר, מ"מושחתת" ל"גזענית" לפחות 15 פעמים במהלך חמישה חודשים עד נובמבר, לפי אַפּוֹטרוֹפּוֹס. כותרות כאלה הרוויו את מעברי הקופה בחנויות מכולת, מעדניות וקמעונאים של קופסאות גדולות, שימשו כשלטי חוצות קטנים שעשו רושם שמועמדים ביצעו פגמים אתיים דומים – טקטיקה סטיב באנון הוטבע בגאווה כ"מציף (מציף) את האזור בחרא".
במשך כל התקופה הזו הפך המגזין למעשה ל"גראונד זירו של חדשות מזויפות", לאכלן קרטרייט, מי שימש בזמנו כעורך בפועל, ימשיך ואומר. במילים אחרות, מדיה מזויפת עשה קיים, אבל הוא היה מאוכלס בסיפורים עמוסי שקרים שנרקמו על ידי דמויות כמו מיכאל כהן– ולא, נגיד, ה ניו יורק טיימס אוֹ הוושינגטון פוסט. בתור פקר עצמו הסביר בבית המשפט, "מייקל כהן היה מתקשר אלי ואומר, 'אנחנו רוצים שתכתוב מאמר שלילי על… נניח, לשם הוויכוח, טד קרוז…"
ראוי להדגיש שוב שהברית של פקר וטראמפ – שהראשון כינה "הסכם בין חברים" – היא משהו ששום עיתונאי בעל יושרה אתית לא יסכים לו. ובזה טמונה הצביעות החשופה של הנשיא לשעבר, שהאשים, למשל, את התקשורת ב"קונספירציה" אנטי-טראמפ במהלך COVID; של שינוי לרעה בתמונות של הגברת הראשונה דאז מלניה טראמפ לקראת בחירות 2020; ושל סיוע לקלינטון בסיקור מוטה (למרות התפקיד הידוע לשמצה של התקשורת בהוצאת ה-כלום המבורגר של ה"מיילים" שלה מפרופורציה). בתור ה הפתגם הולךכשזה מגיע לרפובליקנים, כל האשמה היא הודאה.
טראמפ לא היה ה"FOP" או "החבר של פקר" היחידים שקיבלו את הספיישל שואל טיפול לתפוס ולהרוג. בבית המשפט העיד פקר גם על הרג סיפורים לא חיוביים עבור ארנולד שוורצנגר ו ארי עמנואלעל אחיו של הסוכן ההוליוודי, רחם עמנואלוהלקוח שלו, מארק וולברג. (לא ניתן היה להשיג את תגובת הנציגים של ארי עמנואל ווולברג פִּי, בעוד שנציג של רם עמנואל סירב להגיב.)
זה הכל כדי לומר שטראמפ קיבל את אותן הרשאות מגרדות וריפוד תמונות של שואוביז, כאילו הוא כוכב קולנוע לֹא מועמד לנשיאות שלמדיניותו תהיה השפעה ישירה על מיליוני אמריקאים. הפריבילגיות היו, כמו ה פִּי דוחות, פשוט חלק מ"נוהל ההפעלה הסטנדרטי" של פקר, שהוא כמעט הבעלים שלו.
לאורך ההיסטוריה, אוטוקרטים מכל הסוגים – מ ולדימיר פוטין וסטלין למאו ומוסוליני – תקפו את התקשורת המרכזית. במקרה של טראמפ, תמיד חשבתי שזה ניסיון להציק ולהטיל אימה על הכתבים כדי להטיל עליו דין וחשבון. אבל עדותו של פקר חושפת שההתקפות של טראמפ היו בעצם רק השתקפויות של עצמו: לנשיא לשעבר הייתה הבנה ברורה בציניות כיצד פועלת הבטן המעורפלת של עולם התקשורת בצהובונים. וגם אם מעלליו של פקר היו חריגים ומתועבים בטירוף, הם שירתו את האנשים העשירים והחזקים שהם צריכים.
בסופו של דבר, המשפט הזה לא עוסק בתקשורת; מדובר בהתערבות בבחירות, והאם תשלומי כסף שקט יכולים להיחשב כתרומות לקמפיין. קל מאוד לראות עולם שבו סטורמי דניאלס הסיפור יצא ימים אחרי גישה להוליווד קלטת, שני הסיפורים האלה, אליהם הצטרף הסיפור על מערכת היחסים של טראמפ בת 10 חודשים לכאורה עם קארן מקדוגל (טראמפ הכחיש את הפרשה). עם זאת, התרחיש הזה, שיכול היה להטביע את הסיכויים הפוליטיים של טראמפ לנצח, לא התממש. במקום זאת, ה National Enquirer בחרו לזרוק לו חבל הצלה אחר חבל הצלה, מה שעשוי לתת לדמוקרטיה כפי שאנו מכירים אותה חיי מדף קצרים בהרבה.
