חיסולו של יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בכיר שאחראי לתזמור התקפות 7 באוקטובר על ישראל, סימן רגע משמעותי אך מורכב בסכסוך המתמשך. בעוד שישראל חגגה את מותו של סינוואר כסוג של צדק, היא לא עשתה מעט כדי לפתור את האתגרים העמוקים יותר שסבכו את המדינה בעזה. ההרחקה של סינוואר מהזירה אינה נקודת מפנה אלא חלק מפאזל גדול בהרבה – כזה שכרוך בממדים צבאיים, פוליטיים והומניטריים, שכולם ממשיכים להתפתח בדרכים שהופכות יציבות ארוכת טווח לחמקמקה.
הסמליות והגבולות של מותו של סינוואר
יחיא סינוואר לא היה סתם עוד מנהיג של חמאס; הוא גילם את ההתנגדות הבלתי פוסקת ולעתים קרובות האכזרית של הקבוצה. תפקידו המרכזי בתזמור הפיגועים ב-7 באוקטובר, שהותירו למעלה מ-1,200 ישראלים הרוגים וראו מאות נלקחו כבני ערובה, הפך אותו לאדם המבוקש ביותר בישראל. כשהוא נרצח, זה נתפס כניצחון גדול למי שמחפש צדק לזוועות שביצע חמאס.
אבל בעוד שמותו של סינוואר עשוי לספק רצון מיידי לגמול, זה לא משנה מהותית את מהלך הסכסוך. חמאס אינו מסתמך על דמות אחת או מעגל צפוף של מנהיגים. זה מבוזר, עם מפקדים מקומיים וקו ירושה קצת ברור. מבנה זה מאפשר לקבוצה להמשיך לפעול גם לאחר איבוד דמויות בולטות כמו סינוואר. מי שייכנס לנעליו צפוי להמשיך את אותה עמדה קשוחה, ולהמשיך את התנגדות חמאס נגד ישראל ואת מטרתם הרחבה יותר להשיב את מה שהם רואים כפלסטין ההיסטורית. במובן הזה, הריגת סינוואר היא יותר ניצחון סמלי מאשר אסטרטגי – זה אולי מרומם את הרוחות בישראל, אבל זה לא יפרק את חמאס או יביא לסיום מעגל האלימות.
למעשה, למותו של סינוואר יכול להיות השפעה הפוכה בקרב הפלסטינים. עבור רבים הוא ייצג התרסה נגד הכיבוש הישראלי, ורציחתו עשויה להעלות אותו למעמד של קדוש מעונה. בחברה הפלסטינית, אלה שמתים במלחמה בישראל נתפסים לעתים קרובות כגיבורים, וזה יכול לגייס יותר תמיכה בחמאס, למרות ההרס שנבע מהסכסוך. במקום להחליש את הקבוצה, מותו, יחד עם ההרס שהותירה ישראל, עשויים לעורר פלסטינים נוספים לעמוד מאחורי חמאס, לשמור על ההתנגדות שלהם בחיים ולתדלק את מאבקם רב השנים נגד ישראל.
המתקפה הצבאית המתרחבת של ישראל בעזה
מותו של סינוואר בא על רקע מערכה צבאית ישראלית רחבה יותר ויותר אינטנסיבית בעזה. במהלך השנה האחרונה פתחה ישראל בכמה מתקפות גדולות שמטרתן להשפיל את התשתית הצבאית והפוליטית של חמאס, אך מאמצים אלה לא נטרלו את הקבוצה במלואה. חמאס הראה בעקביות את היכולת להתארגן מחדש, להקים מחדש את כוחותיו ומבני המנהל שלו לאחר נסיגה זמנית של ישראל. החוסן הזה הותיר את ישראל במבוי סתום אסטרטגי, שבו ניצחונות צבאיים גוררים אחריהם הופעתו מחדש של חמאס ככוח שלטוני ומיליטנטי.
במערכה האחרונה, ישראל הסלימה את הפעולות הצבאיות שלה בצפון עזה, מה שמסמן מעבר לגישה אגרסיבית יותר. מאות אלפי פלסטינים הצטוו להתפנות, וישראל הטילה הגבלות קשות על זרימת המזון, המים, הדלק ואספקה רפואית. צעדים אלו נועדו להחליש את חמאס על ידי ניתוק הגישה שלו למשאבים, אך הם הובילו גם למשברים הומניטריים קשים. אזרחים רבים, לכודים באזורים כמו מחנה הפליטים ג'באליה, לא הצליחו להתפנות, בין אם בגלל הסכנות הכרוכות בכך או בגלל שהם מאמינים ששום מקום בעזה אינו בטוח באמת.
האגרה ההומניטרית היא משמעותית. דרום עזה, שבו חיים כיום יותר ממיליון עקורים פלסטינים, נאבק בצפיפות, גישה מוגבלת לשירותים בסיסיים והרעה בתנאי החיים. ישראל ייעדה אזורים מסוימים, כמו אל-מוואסי, כ"אזורים הומניטריים", אך אזורים אלו נותרו תחת איום מהתקפות ישראליות נגד חמושים. הטשטוש הזה של יעדים צבאיים והגנה אזרחית גרר גינוי בינלאומי נרחב, כאשר ארגונים רבים מאשימים את ישראל בהתקפות חסרות הבחנה המשפיעות באופן לא פרופורציונלי על לא-לוחמים.
היעדר סיום ברור של ישראל
בעוד המערכה הצבאית נגד חמאס נמשכת, גובר החשש שחסרה לישראל אסטרטגיה ברורה לטווח ארוך לעזה. ראש הממשלה בנימין נתניהו דגל בעקביות בגישה קשוחה, הדוחפת להשמדה מוחלטת של חמאס ככוח צבאי ושלטוני כאחד. עם זאת, מעבר ליעדים המיידיים הללו, ממשלת ישראל לא ניסחה חזון מפורט למה שיבוא אחר כך.
האטימות הזו עוררה ספקולציות לגבי אמצעים קיצוניים יותר שיכולים להיות על הפרק. הצעה אחת כזו היא מה שמכונה "תוכנית הגנרלים", הכוללת מצור מוחלט על צפון עזה. במסגרת תוכנית זו, יינתן לתושבים זמן מוגבל להתפנות, ולאחר מכן יטיל הצבא הישראלי מצור מוחלט, תוך ניתוק כל המשאבים לאלץ את חמאס להיכנע. התוכנית גם צופה הקמת מבנה שלטון מקומי חדש בעזה, אם כי עדיין לא ברור מי ימלא תפקיד זה אם גם חמאס וגם הרשות הפלסטינית יוחרגו מהמשוואה.
"תוכנית הגנרלים" מעלה את האפשרות שעזה עלולה להתחיל להידמות לגדה המערבית בצורתה המקוטעת, שבה אזורים פלסטינים נחצבו בכיסים מבודדים על ידי התנחלויות ושטחים צבאיים ישראלים, ושם חיים פלסטינים עם שליטה מוגבלת על אדמתם.
נתניהו לא אישר רשמית את "תוכנית הגנרלים", אך גם לא שלל אותה. ממשלתו חצויה, כאשר כמה שרים דוחפים לצעדים אגרסיביים יותר ואחרים קוראים לזהירות. חלוקה פנימית זו משקפת את האתגר הרחב יותר שניצב בפני נתניהו: איזון בין דרישות קואליציית הימין שלו, המעדיפה דומיננטיות צבאית ואולי אף כיבוש מחדש של חלקים מעזה, לבין לחץ בינלאומי להימנע מהסלמה נוספת.
התמריצים הפרוורטיים של תמיכת ארה"ב
לארצות הברית תפקיד מכריע בעיצוב פעולותיה של ישראל, הן באמצעות סיוע צבאי והן באמצעות גיבוי דיפלומטי. הפריסה האחרונה של חיילי ארה"ב ומערכות הגנה מפני טילים לישראל מדגישה את החשש של ממשל ביידן שהסכסוך עלול להתפתח למלחמה אזורית גדולה יותר אם איראן לא תירתע כראוי ותהיה מעורבת יותר באופן ישיר. עם זאת, בעוד שארצות הברית סיפקה לישראל תמיכה חזקה, הדינמיקה הזו נוטה ליצור תמריצים פרוורטיים.
למעשה, תמיכת ארה"ב מגנה על ישראל מכמה מההשלכות המיידיות של פעולותיה הצבאיות, ומאפשרת לנתניהו להסלים את הסכסוך מבלי לחשוש מפגיעה משמעותית. זה יוצר מצב שבו ישראל יכולה לנקוט באסטרטגיות מסוכנות יותר, בידיעה שוושינגטון תתערב כדי להפחית את הנפילה. ממשל ביידן טען שהיחסים הקרובים שלו עם ישראל מאפשרים לו להשפיע על החלטות ישראליות ולרסן כמה מהצעדים הקיצוניים יותר. אולם, הגיבוי הבלתי מותנה הזה, בהתחשב בכך שאין השלכות של ממש כשתל אביב יוצאת בניגוד לרצונה של וושינגטון, מאפשר לישראל לנקוט בפעולות שמאריכות את הסכסוך.
הדינמיקה הזו הוצגה לאחרונה, כאשר דיווחים פקידים אמריקאים שכנעו את נתניהו להימנע מפגיעה ביעדים איראניים רגישים במיוחד, כמו מתקני גרעין או בתי זיקוק לנפט. זה אמנם מפגין רמה מסוימת של איפוק, אך החשש הרחב יותר נותר בעינו: כל עוד ישראל מרגישה שיש לה רשת ביטחון שמספקת ארצות הברית, יש סיכוי גבוה יותר להמשיך, ואף להסלים, את הפעולות הצבאיות.
סכסוך בלי סוף
למרות ההצלחה הטקטית של חיסול יחיא סינוואר, ישראל נותרה מושרשת עמוק בסכסוך שלא מראה סימנים להסתיים בקרוב. חמאס, בעודו נחלש, רחוק מלהיות מובס, והאגרה ההומניטרית בעזה ממשיכה לטפס. ממשלת נתניהו עומדת בפני לחץ גובר, פנימי וחיצוני, למצוא מוצא מהסכסוך, אך ללא תוכנית ברורה ובר ביצוע, אין מעט תקווה לפתרון בר-קיימא.
לעת עתה, האסטרטגיה של ישראל מתמקדת בדומיננטיות צבאית, בתקווה שהמשך הלחץ יאלץ את חמאס להתמוטט. עם זאת, ההיסטוריה מרמזת שניצחונות צבאיים לבדם אינם מספיקים כדי להבטיח שלום ארוך טווח. אלא אם ישראל תוכל לבטא וליישם אסטרטגיה מדינית מקיפה, הסכסוך צפוי להימשך, ללא סוף ברור באופק. בסופו של דבר, מותו של יחיא סינוואר, למרות שהוא משמעותי, הוא רק פרק אחד בסיפור הרבה יותר גדול ומורכב.