כשאנשים אהובים חוגגים את יום הנישואים הראשון שלהם, אתה אמור לתת להם משהו עשוי מנייר. אולי זה בגלל שלנישואים בני שנה יש נטייה מצערת להתמוטט כשהם רטובים. בשנה ג', המתנה המקובלת היא עור, כי עד אז זוג באמת צריך לדעת את הקיקולים של זה. בשתי השנים שמונה ו תשע, זה קדרות, כי תחביבים אחרים בגיל העמידה כמו "לקנות סירה" ו"להיכנס באמת לתסיסה" עדיין לא הומצאו כאשר קבוצה אנונימית של מוזרים ויקטוריאניים עלתה לראשונה על הרשימה הזו.
המסורת גוזרת על כך שזוגות לא באמת מגיעים לדברים הטובים אלא אם כן הם מחזיקים את זה עד שנת 25, יום השנה לכסף. (כפי שאומרים הפתגם: ממתקים למתוקים, אבל כסף לשועלי הכסף.) מרווחים הבאים של חמישה מביאים מתכות ואבני חן יקרות יותר ויותר: אבני אודם, ספיר, זהב. אם יצליחו להגיע ל-60 שנה, סוף סוף בני זוג יתפסו את טבעת הפליז הפתגמית, שבהקשר זה בעצם עשויה מיהלומים. בהנחה שלשני אנשים יש חברים עם כיסים עמוקים ועם טעם לנימוס, אפשר לצבור אוצר לא קטן פשוט על ידי להישאר נשואים ולהצליח לא למות.
אבל הוויקטוריאנים מעולם לא אמרו מה עלינו לתת לחברי איגוד שנמשך יותר מ-60 או, בקצה הגבוה של מה שאפשר פיזית, 75 שנים. מבחינתם, התמשכות כל כך ארוכה או יותר הייתה משמעה להתחתן מוקדם בצורה מדאיגה (מה שהם היו מגניבים איתה, למעשה) מבלי לחלות בשחפת. אפילו בעידן המודרני, בני תמותה מעטים יכולים להשיג ימי נישואין כאלה, לפחות לא בלי עזרתו של מקפיא קריוגני. (מזל טוב מראש על 101, וולט וליליאן!)
עם זאת, ב-4 ביולי, האומה ההוגנת שלנו תחגוג יום הולדת אדיר עוד יותר. כפי ש-Vanilla Ice אולי הזכיר, ארצות הברית עומדת להגיע לגיל 250 – מספר מוזר אם אתה יפן, אבל גדול בחצי הכדור הזה. בארץ הזאת כבר יש גלי ענבר של תבואה והרים סגולים מלכותיות; זה מחורבן עם יאנקיז דודל ודגלים, מפוארים וישנים. יש בו שפע של נייר וכלי חרס ואבני חן יקרות, מפוזרות בצורה לא שוויונית ככל שיהיו. יש לו חופש ביטוי (לפעמים) וחופש עיתונות (שם), זכויות המונים (חחח) והפרדה בין כנסייה למדינה (בטח). בהחלט יש בו הרבה רובים.
אז מה נשאר לנותן היוזם לתת? מה יכול אפילו הפטריוט הנדיב ביותר להשיג למדינה שיש בה הכל?
אם אתה דונלד טראמפ, התשובה פשוטה: דונלד טראמפ. מאז ההשבעה השנייה שלו, הנשיא בילה זמן מופרז על תוכניותיו הדביקות ל-250 של אמריקה, כולל עצרת שתחליף סדרת קונצרטים שכמעט כל אמן נשר ממנה, משחק UFC על הדשא של הבית הלבן, ותוכנית להפוך את הבריכה המשקפת לזיכרון לינקולן לגוון של פטל כחול נמס Jolly Ranchers. (זה לא עבד, והותיר את מי הבריכה נראים בצורה מוזרה כמו Mountain Dew.) מוכר הסטייקים לשעבר רוצה גם לבנות "קשת ניצחון" חדשה בוושינגטון, כי שום דבר לא אומר "אמריקה" כמו "דומה למשהו בצרפת, אבל גרוע מזה".
אם טראמפ באמת היה מעוניין לתת לעם האמריקני את מה שהוא רוצה, הוא היה בשידור חי בעצמו מנסה לבטא את המילה יום חצי מאה. ללא מפגש מסובך זה או אחר עם מערכת מדרגות, נראה שלא סביר שהמפקד ה-47 שלנו עומד במשימה הזו. אני המום כמוך לגלות משהו שטראמפ נכשל בו, אבל עובדות הן עובדות.
אולי אחד הדחפים שלו לא היה לגמרי מופרך. מבנה גדול מסוג כלשהו יכול להיות דרך הולמת לציין את ה-250 של ארה"ב – משהו מעוצב וייחודי באלגנטיות, משהו שמדבר הן על ההבטחה והן על הסתירות הגלומות בארץ ההוגנת הזו. (ולא, בחור חכם, פסל הזהב הזה של טראמפ לא נחשב.) אפשר לקיים תחרות לאומית, בסגנון אנדרטת ותיקי וייטנאם, כדי לבקש רעיונות מהים ועד לים זוהר, עם פאנל מומחים שיבחר את הטוב ביותר ויזמין רשמית את בנייתו.
אם נתחיל עכשיו, נהיה מוכנים להעניק לאמריקה את המתנה ה-250 שלה מתישהו בשנת, הו, 2035. אבל למרות שכוונות טובות ליפול קורבן לביצוע קשה וקילומטרים של סרטי בידוק יהיו מאוד אמריקאים, זה לא מרגיש חגיגי במיוחד.
האם התשובה נמצאת במקום זאת בהוליווד – המתנה של פרויקט אפי שתופס במלואו את החוויה האמריקאית מבלי להיות ממש ניסיון אמריקאי, נוצר על ידי כישרון ביתי והועלה לחיים על ידי השחקנים האהובים על אמריקה (שחקנים בריטים שלמדו את המבטא בצפייה חברים)? אוּלַי. אבל הסרטים האמריקאים המובהקים-זנב אמריקאי ו טופ גאן: מאבריק— כבר קיימים, ואני לא בטוח מי יכול לשפר אותם עם הזמן המוגבל שנותר לפני ה-4 ביולי. האם המתנה המושלמת היא ציור (אירופאי מדי), סימפוניה (דֶרֶך אירופאי מדי), יצירה בהתאמה אישית של קמצנות ג'ינגואיסטית על הדוד סם ופסל החירות? (אמריקאי, אבל נישתי – ומי זה בכלל סם דודו?) האם זו אפליקציה, מהזן הטכנולוגי או "צלחת קטנה מ-TGI Fridays"? זה כובע? מישהו עדיין חובש כובע?
הבעיה עם ניסוי המחשבה הקליל הזה היא שכל הצעה מוחשית מרגישה מיותרת, בעוד שכל הצעה יצירתית סובייקטיבית מדי וכל אחת רצינית (שירותי בריאות אוניברסליים, הכנסה אוניברסלית, כרטיסים בתשלום לאולפני יוניברסל) נדושה ללא תקנה. אני מתכוון לזה באופן שלילי, למרות שהתירס הוא גידול מקומי.
או שאולי הבעיה האמיתית היא שעצם הרעיון של נדבה נוגד את העקרונות שהאבות המייסדים שלנו אהבו להבהיר. אנחנו אומה מפורסמת של איקונוקלאסטים, של חלוצים, של אנשים שמוציאים את עצמם מהבוץ באמצעות הכוח הקינטי של רצועות האתחול שלהם. (הו — רצועות מגפיים! אבל איפה אפשר לקנות את אלה יותר?) ממסיבת התה של בוסטון ועד לגילוי הגורל ועד לפיתוח הדורסני של OpenAI, אנחנו לא נותנים; אנחנו לוקחים, ואנחנו מצפים מכולם להודות לנו על זה כשנסיים.
אז אולי המתנה המתאימה ביותר ליום הולדת 250 לאמריקה היא בכלל לא מתנה. או כרטיס בעבודת יד שנמסר עם חיוך אמריקאי לבן מסנוור. במצבים כאלה, המחשבה היא שחשובה.
