האם טורקיה גדולה מדי מכדי להיכשל או קטנה מדי בשביל ערבות?

ניקולס

האם טורקיה גדולה מדי מכדי להיכשל או קטנה מדי בשביל ערבות?

לאחר יום השנה ה-50 לפלישת טורקיה לקפריסין, חיוני לבחון מחדש את המדיניות שאפשרה לטורקיה לפעול ללא עונש לא רק ביחס לקפריסין, אלא באופן רחב יותר. הפעילויות המרושעות האחרונות של טורקיה ברחבי המזרח התיכון והפתיחות כלפי רוסיה ואיראן, לדעתי, הופכים חקירה כזו להתחייבות הכרחית.

יתכן הליבה של הבעיה היא בהלך הרוח של קובעי המדיניות בוושינגטון, שתוארה ברהיטות – אם רק קצת קלת דעת – על ידי שגריר ארה"ב לשעבר בטורקיה, אריק אדלמן באירוע שנערך לאחרונה בקרן להגנת הדמוקרטיות על טורקיה.

בדבריו תיאר השגריר אדלמן את טורקיה כ"גדולה מכדי להיכשל", ניב המשמש לעתים קרובות בהקשר של מוסדות פיננסיים, במיוחד בנקים, המדגיש את הביטוח המרומז שניתן לבנקים גדולים על ידי רגולטורים ומפקחים פיננסיים, המשפיע לרעה על התנהגות הבנקים. הבנתי לאחר האירוע שצורת חשיבה כזו – הקבלה בין בנקים למדינות ריבוניות – עלולה להקצין בשוגג את בעיית ה"גדול מכדי להיכשל" בפיננסים ומחוצה לה.

בעשרים ושתיים שנותיי בקרן המטבע הבינלאומית, כולל כחבר בחטיבת עילית לניהול משברים פיננסיים, ראיתי משברים רבים שנגרמו על ידי בנקים שנחשבו גדולים מכדי להיכשל, המכונים רשמית בנקים בעלי חשיבות מערכתית (SIBs). לא אני ולא עמיתיי ראינו את הגודל של SIB ו/או את הבעיות הנלוות כמאפיינים קבועים של מערכת פיננסית. אמנם נתפסים כבעיה בטווח הקצר (ולעתים קרובות הם רגישים להתמודדות פוליטית), בטווח הבינוני מערכות SIB מוגבלות או מפורקות באמצעות הכוח של רגולציה זהירה ופיקוח פיננסי. האלטרנטיבה – כפי שכולם במקצוע יודעים – היא דרך בטוחה להעמקת הסיכון המוסרי, ליותר נטילת סיכונים ולעוד משברים בעתיד.

לעומת זאת, בנקים קטנים יותר נאלצים לדבוק בכללי הרגולציה הפיננסיים ולעיתים רחוקות, אם בכלל, גורמים למשברים מערכתיים. הידיעה שהרגולטורים לא יהססו לתת להם להיכשל אם הם לוקחים סיכון מוגזם עם כספי בעלי המניות שלהם עושה פלאים במונחים של תמריץ אותם לפעול לפי הכללים.

כשנושאים את הקבלה של השגריר אדלמן קדימה, זה מביך מדוע מדינה, שהיא חברה בנאט"ו ומחויבת לכללים ועקרונות הברית, תקבל ביטוח מרומז להתנהג בצורה בלתי צפויה ומרושעת, תוך נטילת סיכונים מופרזים המערערים האינטרסים של הברית.

עם זאת, זה בדיוק איך התנהגה טורקיה בשנת 2003, כאשר סירבה לאפשר לכוחות ארה"ב להיכנס לעיראק, מה שהביא לקורבנות אמריקאים וחשבון גבוה יותר עבור משלמי המסים האמריקאים. מאז 2003, טורקיה פעלה באופן מערער יציבות בלוב, סוריה, יוון, קפריסין, ישראל ונגורנו קרבאך. בעוד שהערך המוסף של טורקיה למשימתה של הברית בעקבות קריסת ברית המועצות ירד ללא ספק, התנהגותה הפכה תוקפנית ובלתי צפויה יותר.

ביוון, טורקיה ערערה על ריבונות יוון על כמה מהאיים האגאי, הפרה שוב ושוב את המרחב האווירי של יוון בטיסות צבאיות פרובוקטיביות, ערכה סקרים סיסמיים לא מורשים במים שנויים במחלוקת, ואיימה בגלוי להשתמש בכוח כדי לטעון את טענותיה.

בלוב, תמיכתה של טורקיה בשלוחות האיסלאמיסטיות ואישור הפרלמנט הטורקי להארכת פריסת הכוחות לשנתיים נוספות רק דחקו את לוב שסועת המלחמה רחוק יותר מהשגת הסכם שלום.

בסוריה, הפלישות התכופות של טורקיה לצפון המדינה סיכנו את ביטחונם וביטחונם של הכורדים הסורים, בעלת ברית מרכזית של ארה"ב באזור. אותו דבר חל על פלישות טורקיה לעיראק, שם הכורדים – בעלות ברית של ארה"ב וישראל – נאבקים לשמור על שלום ויציבות בפינתם של אותו אזור הפכפך.

טורקיה אכסנה את חמאס ואיימה לתקוף את ישראל. בעוד שחלק מהרטוריקה הלוחמנית של ארדואן מיועדת לצריכה ביתית שלו, הדבר מוביל להקצנה שעלולה לתפקד כפצצת זמן.

בנגורנו קרבאך, הנשיא ארדואן הודה לאחרונה כי טורקיה מילאה תפקיד מרכזי במתקפה אזרית ב-2020 נגד הארמנים, שרגע לפני הפלישה היו מעורבים במשא ומתן לשלום בהנחיית "קבוצת מינסק" של OSCE, שבה ארה"ב הייתה שותפה. כִּסֵא.

כל אותו זמן, המדיניות של ארה"ב נותרה ידידותית במידה רבה לטורקיה, והתאימה להתנהגותה הבלתי יציבה מתוך אמונה שטורקיה "גדולה מכדי להיכשל". אמנם זה עשוי להיות נכון בטווח הקצר, אך הבלימה של הסיכון המערכתי הנובע מהתנהגותה האגרסיבית של טורקיה בטווח הבינוני והארוך חייבת להיות מטרה עליונה של מתכננים אסטרטגיים בוושינגטון ובבריסל.

ההחלטה להוציא את טורקיה מתוכנית F-35 בתגובה לרכישת טילי S-400 רוסיים הייתה מהלך ראוי לשבח. עם זאת, פעולה זו מתערערת בכך שהיא מאפשרת לטורקיה לשדרג את צי מטוסי ה-F-16 שלה ולשמור על גישה לטכנולוגיות הגנה מתקדמות. המערב רוצה לעשות את זה לשני הכיוונים עם טורקיה, אבל זה יותר ויותר לא מציאותי בהתחשב במידת היציאה של אנקרה מהנורמות והעקרונות של הברית.

בעוד כמה אנליסטים חזו שציוד צבאי אמריקאי עלול יום אחד להיות מופנה נגד ישראל או אפילו נגד ארה"ב עצמה, עדיין לא מאוחר מדי למנוע תרחיש כזה. על ידי יישום צעדים נחרצים כדי להגדיר את טורקיה ולבלום את התנהגותה התוקפנית כעת, ארה"ב יכולה לשלוח איתות חזק שהתנהגותה של אנקרה לא יכולה להימשך ללא השלכות.

לשם כך, על וושינגטון ליישם אסטרטגיה רב-כיוונית הכוללת סנקציות, לחץ דיפלומטי, חיזוק בריתות אזוריות, מעורבות מותנית ותמיכה בחברה האזרחית. הטלת סנקציות כלכליות ממוקדות והגבלת הגישה של טורקיה לשווקים הפיננסיים הבינלאומיים תגרום עלויות לכלכלת טורקיה המתקשה ממילא. הפסקת המכירות הצבאיות והגבלת הגישה של טורקיה לטכנולוגיות מתקדמות תגביל את יכולתה להסלים את המתיחות. לחץ דיפלומטי באמצעות ארגונים בינלאומיים יכול לעזור לפרסם את פעולותיה של טורקיה ולהגביל את התיאבון שלה להמשיך בהתנהגותה התוקפנית. חיזוק בריתות עם שותפים אזוריים יתאזן נגד התוקפנות הטורקית, בעוד שהתקשרות מותנית תקשור כל שיתוף פעולה עתידי לעמידה של טורקיה בחוק הבינלאומי. לבסוף, תמיכה בחברה האזרחית הטורקית וקידום זכויות אדם באמצעות דיפלומטיה ציבורית יסייעו לטפח לחץ פנימי לשינוי.

אם אף אחד מהאמצעים הקונבנציונליים הללו לא עוזר לאלף את ההתנהגות התוקפנית של טורקיה, יש לשקול ברצינות את גירושה מנאט"ו. האלטרנטיבה – כמו במקרה של SIBs – היא התנהגות מסוכנת יותר ובסופו של דבר יותר משברים, משהו שהמזרח התיכון הפכפך ממילא לא יתמודד היטב.

ד"ר דיוויד א. גריגוריאן הוא עמית בכיר במרכז מוסבר-רחמני לעסקים וממשל בבית הספר לממשל קנדי ​​באוניברסיטת הרווארד, עמית שאינו תושב במרכז לפיתוח גלובלי בוושינגטון הבירה, וותיק בן 27 שנים של קרן המטבע והבנק העולמי.

ניקולס