חשבתי הרבה על טעויות שעשיתי בסיקור שלי את הבחירות לנשיאות 2024, וכתבתי בשבוע שעבר איך, למשל, אפשרתי לפעמים למשאלות להעיב על כושר השיפוט שלי. העניין לא היה רק לחיצת יד אלא לעשות קצת דין וחשבון לפני שהתקדם. השבוע, אני הולך אפילו לְקַדֵם חזרה לכיסוי טעויות דונלד טראמפהקדנציה הראשונה של בתקווה להשתפר הפעם.
נתחיל בזעם. הזעם הוא אמנם תגובה מובנת להרבה ממה שטראמפ עושה ואומר, אבל זה קריטי להבדיל בין דברים שהם יותר בעייתיים מבחינת מהות מאשר סגנון. הייתי מוצא את עצמי בהלם מההערות הוולגריות של טראמפ על נשים, שהן כמובן נוראיות, אבל ההתנהגות הזו היא תכונה, לא באג, של טראמפיזם.
הקהל של MAGA לא אוהב יותר מאשר להיות הבעלים של ה-libs, ולהיעלב משנאת נשים בדרגה שמגיעה מטראמפ ובני בריתו יכול להסיח את דעתו מההתקפה של הרפובליקה הדמוקרטית על זכויות הפלות ושירותי בריאות נשים – כי אתה יודע הרג בֵּיצֵי דָגִים לא היה הסוף – והאיום הרחב יותר על המוסדות הדמוקרטיים, שבקושי הצליחו לעבור את המהפך הראשון. יש תחושה מפחידה שאולי המרכז לא יחזיק, שצריכה להיות המוקד כרגע.
מרכיבים באג'נדה של טראמפ, כמו המלחמה הקרובה של הממשל שלו ב"עירנות", בין אם בצבא ובין אם בחינוך, מעורפלים להפליא (אם כי אפשר לנחש שזה יוביל לפחות גיוון). חוסר הספציפיות פועל לטובת טראמפ, שכן תומכיו יכולים לקרוא התקפות על ערות איך שהם רוצים. יציאה למלחמה על משהו שאינו מוגדר, שהוא יותר מם או זעקה מתעצמת או שפה מקודדת, היא דרך קלה לרגש את הצד שלך עם מעט חסרונות. אמר אחד מצביעי טראמפ USA Today שכולם בקהילה שלו "שמחים לראות את סדר היום הערות מסתיים". מלחמה מזויפת מנצחת בקלות ובוודאי טראמפ יכריז על ניצחון על ערות כשזה יתאים לו.
אבל מה טראמפ אומר על המלחמות "התעוררות" פחות תוצאתי ממה שהוא עשוי לַעֲשׂוֹת בחסות של הסרת "התעוררות", כגון ניסוח צו ביצוע ל"מועצת לוחמים" שניתנת לו "הסמכות לבדוק קצינים של שלושה וארבעה כוכבים ולהמליץ על הסרה של כל מי שנחשב לא מתאים להנהגה", כמו הוול סטריט ג'ורנל דיווח. או הקשה פיט הגסת, מנחה פוקס ניוז שכתב ספר לעג למדיניות "התעוררה" בצבא, להוביל את משרד ההגנה למרות חוסר ניסיונו, דעותיו הקיצוניות והאשמה בעבר על התנהגות מינית בלתי הולמת (שאותה הוא מכחיש, באומרו שההאשמה באה מתוך הסכמה פְּגִישָׁה).
חשוב גם לא להסיח את דעתו מדיי הקונגרס המופיעים יותר על צבירת קליפים עבור פוקס ניוז ו-X מאשר לספק פיקוח ממשלתי משמעותי. כתבתי הרבה על דיונים כאלה, כי הם יכולים להיות מצחיקים ומעט עצובים, אבל בסופו של דבר, משיגים מעט – מלבד, אולי, הסחת דעת מדברים מסוכנים יותר שקורים מחוץ למצלמה. אתה יכול לדמיין ללא ז'קט ג'ים ג'ורדן, מי שראינו בשנה שעברה מוביל את תת-הוועדה הנבחרת לנשק של הממשל הפדרלי, תוך שימוש במושב כזה כדי למקד את כל האויב הנתפס של טראמפ, כולל אלה שניסו להטיל על הנשיא הנבחר דין וחשבון.
בעוד ג'ורדן, ואחרים, עושים רעש על "חוקיות" ועל האופן שבו טראמפ היה יעד בלתי הוגן על ידי מערכת המשפט, המציאות היא שטראמפ הרוויח יותר מכל אחד. שלושה ממינויו לבית המשפט העליון עזרו לו לגרוע ממשפט משרד המשפטים בגין חתרנות בבחירות מוקדם יותר השנה בכך שהעניקו לנשיאים לשעבר, כמוהו, סמכויות חסינות רחבות. תובע מיוחד ג'ק סמית' כעת מסיים את התיקים הפליליים של טראמפ שכן ניתן לצפות שהנשיא לשעבר (והפושע המורשע) יחזור לבית הלבן כשמאחוריו הבעיות המשפטיות החמורות ביותר שלו.
המטרה היא לא להתנדנד בכל מגרש שטראמפ זורק. כְּמוֹ סטיב באנון הסבירו לו פעם מייקל לואיס, "הדמוקרטים לא חשובים. האופוזיציה האמיתית היא התקשורת. והדרך להתמודד איתם היא להציף את האזור בחרא". טראמפ טוב מאוד בזה. במהלך הממשל האחרון שלו, היה מטח כמעט מתמיד של חדשות. הוא היה מצייץ משהו שהיה מטורף לחלוטין או מפחיד. הוא היה מהרהר על רכישת גרינלנד. הוא היה אומר דברים אוהבים על אוטוקרטים. אבל ההתפתחויות האלה יכולות להסיח את הדעת מהדברים המפחידים בפועל שטראמפ יכול להשיג בקדנציה שנייה. אנחנו בתקשורת צריכים לשמור על האבקה שלנו יבשה לאותן אירועים, להישאר עם עיניים ברורות מבלי להשמיע אזעקות 24/7.
האם אני אכעס? ברור שטראמפ יעשה דברים שערורייתיים. אבל כשנכנסים כנראה לאחד הרגעים המסוכנים ביותר עבור הדמוקרטיה שלנו, עלינו להתמקד בהתקפה על נורמות ומוסדות חיוניים, כי בלעדיהם, אנחנו אבודים.
