מלחמת האזרחים בלבנון הייתה סכסוך מורכב ועקוב מדם שלפי ההערכות גבה עד 200,000 הרוגים בין השנים 1975 ל-1990. השחקנים המרכזיים של המלחמה, השסעים העדתיים והדינמיקה החברתית-כלכלית ממשיכים להדהד עד היום. ועבור חלקם, מלחמת האזרחים בלבנון מעולם לא הסתיימה באמת.
1943 – לבנון משיגה עצמאות מצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה. הברית הלאומית, חוקה לא כתובה דה פקטו, קובעת מערכת פוליטית וידוי שבה הכוח מתחלק בקווים עדתיים: הנשיא הוא תמיד קתולי מרוני, ראש הממשלה מוסלמי סוני, יושב ראש הפרלמנט מוסלמי שיעי וכו'.
1948 – המלחמה הערבית-ישראלית והנכבה שלאחריה דוחפות כ-110,000 פליטים פלסטינים ללבנון, ומפרות את האיזון העדתי של המדינה החדשה שהוקמה, בעיקר לרעת הקתולים המארונים. כלכלת דרום לבנון השיעית ברובה סובלת בעקבות עקירת אוכלוסין והגבלת תנועות חוצות גבולות בעקבות הקמת מדינת ישראל.
1958 – 1,700 חיילי מארינס אמריקאים פולשים לביירות במבצע Bluebat – ההתערבות הצבאית הראשונה אי פעם של ארה"ב במזרח התיכון – על רקע התסיסה העדתית הגוברת בלבנון, שהעמידה את הנשיא הפרו-מערבי והנוצרי קמיל שאמון מול גל של לאומנות כלל-ערבית בקרב לבנון. קהילה סונית. הפלישה נתפסת כתגובת יתר מצד וושינגטון.
1964 – הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) נוסד בירושלים, המבקש לרכז התנגדות פלסטינית אטומית נגד ישראל.
1967 – מלחמת ששת הימים מייצרת גל נוסף של פליטים פלסטינים הנכנסים ללבנון.
1969 – הסכם קהיר מעביר את השליטה במחנות הפליטים הפלסטינים מהכוחות המזוינים של לבנון לידי פיקוד המאבק המזוין של פלסטין, שלוחה של אש"ף. המהלך מלבה את המתיחות העדתית בשחיקת הסמכות הלאומית של לבנון, ותוקע טריז בין קבוצות נוצריות ומוסלמיות.
1970-71 – סכסוך 'ספטמבר השחור' פורץ בין הצבא הירדני לאש"ף, שהמיליציות שלו התגוררו כחוק בירדן על פי תנאי הסכם שבע הנקודות משנת 1968, תוך שימוש במדינה כבסיס להתקפות חוצות גבולות נגד ישראל. התוצאה הסופית היא תבוסה מוחצת של אש"ף, שגורש לאחר מכן מירדן ונאלץ להעביר את בסיס הפעילות שלו ללבנון, שם הקבוצה מוצאת מקלט בקרב אוכלוסייה נכבדת של פליטים פלסטינים.
אפריל, 1975 – הירי בנהג אש"ף בשכונה מארונית משחרר פריחה של הרג עדתי המותיר מאות הרוגים תוך ימים. האלימות גורמת לקבוצות עדתיות לנקוט נשק ולהקים מחסומים באזורים שבשליטתם.
זה נחשב בדרך כלל כאקט הפתיחה של מלחמת האזרחים בלבנון, סכסוך שהעמיד באופן נרחב את התנועה הלאומית הלבנונית (LNM) – קואליציה של קבוצות מוסלמיות וסוציאליסטיות שהתנגדו לסדר הקבוע של הברית הלאומית ותמכה באש"ף – מול הגורמים העיקריים. החזית הלבנונית הנוצרית, שנלחמה לשמירת הסטטוס קוו ולגירוש הפלסטינים מלבנון.
1976 – סוריה מתערבת במלחמת האזרחים בלבנון למען המיליציות המארוניות, ובהמשך השנה משתלטת על 40,000 איש תחת הליגה הערבית, המכונה 'כוח ההרתעה הערבי'. ביסוד המבצע הסורי עומדת מטרתו ארוכת השנים להחזיר את לבנון לחיק, בין אם על ידי שליטה בפוליטיקה הפנימית שלה או קליטה מוחלטת במדינה הסורית.
מרץ, 1978 – ישראל פתחה במבצע ליטני ופולשת ללבנון בתגובה לפשיטה בים פלסטינית שהרגה 33 ישראלים ליד תל אביב, רק כדי לסגת חודשים לאחר מכן ולהעביר את השליטה לידי מיליציות פלנגסטיות מקומיות המכונות את עצמן צבא דרום לבנון (SLA). שומרי השלום של האו"ם תחת כוח הביניים של האו"ם בלבנון (UNIFIL) פרוסים לאזור, אך זה נופל על צד"ל לשמור על אזור חיץ לאורך גבול ישראל-לבנון. הפלישה עוזרת להפוך את גל מלחמת האזרחים, שהעדיפה את כוחות LNM ואש"ף.
הפלישה דוחפת גל של 200,000 פליטים שיעים ברובם צפונה, ומגבירה את שורות תנועת אמל, קבוצה פוליטית מעורפלת עד כה שמתארגנת לסיים את הדחיקה ארוכת השנים של השיעים בפוליטיקה הלבנונית. הפלישה הישראלית של 1978 מתחילה תהליך הדרגתי שבאמצעותו מרחיבה אמל את בסיס התמיכה שלה ברחבי דרום לבנון לרעת אש"ף וקבוצות פלסטיניות אחרות.
יוני, 1982 – בהתייחס לכישלון של יוניפי"ל לעצור את התקפות אש"ף על ישראל מלבנון, ישראל פתחה במבצע שלום הגליל ופולשת שוב ללבנון, תוך מצור על ביירות בתמיכת מיליציות נוצריות בעלות הברית.
אוגוסט, 1982 – כוח רב לאומי לשמירה על שלום מגיע ללבנון במסגרת הסכם הפסקת אש שהושג בין אש"ף לישראל, הכולל חיילים מארה"ב, צרפת ואיטליה. המנדט של המבצע היה להקל על נסיגת אש"ף ולהבטיח את שלומם של אזרחים פלסטינים שנותרו מאחור בלבנון.
ספטמבר, 1982 – אש"ף נסוג מביירות לתוניסיה בהגנה ובסיוע של כוחות בינלאומיים.
מאוחר יותר באותו חודש, על פי ההערכות 2,000-3,500 אזרחים נטבחים במחנה הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה במערב ביירות על ידי מיליציות פלנגסטיות בתגובה להתנקשות בנשיא הנבחר הנוצרי ומנהיג המיליציה בשיר גמאייל. באותה עת היו המחנות במצור של צה"ל, שהואשם בכך שהקל באופן אקטיבי על ההרג באמצעות ירי אבוקות להפעלת הפלנגות בלילה. הטבח מייצר ניתוק פומבי בין ישראל לממשל רייגן. צה"ל נסוג בסופו של דבר מביירות אך יישאר בדרום לבנון למשך 18 שנים.
אפריל, 1983 – פיצוץ מכונית הורס את שגרירות ארה"ב במערב ביירות, והרג 63 בני אדם. התקיפה מסמנת שינוי טקטי לעבר פעולות התאבדות שיהפכו מוכרות יותר ויותר בעשורים הבאים.
אוקטובר, 1983 – פיגוע התאבדות על צריף צבאי בביירות הורג 299 חברי כוחות מזוינים של ארה"ב וצרפת, המייצג את האובדן הגדול ביותר של חיי אדם בחיל הנחתים מאז איוו ג'ימה. המתקפה פוגעת בתמיכה הציבורית בהתערבות האמריקנית בלבנון, וסוללת את הדרך לעזיבה מהירה של כוח שמירת השלום הבינלאומי בחודשים שלאחר מכן. מאוחר יותר מייחס המודיעין האמריקני את מתקפת הצריפים לחיזבאללה.
1984 – אמל והמיליציות השיעיות בעלות הברית משתלטות על שליטה מלאה במערב ביירות.
1985 – הכיבוש של ישראל מתכווץ ל'אזור בטחוני' לאורך גבולה עם לבנון.
חיזבאללה מפרסם את 'המכתב הפתוח' שלו, המניפסט הפוליטי הראשון של הקבוצה. המסמך מזהה את ישראל, ארצות הברית וצרפת כאויבות עיקריות ומרמז כי לקבוצה היה תפקיד בפיגועי ההתאבדות ב-1983 נגד מטרות אמריקאיות וצרפתיות בביירות.
1988 – מלחמת האחים מתחילה בין אמל החילונית לחיזבאללה, שתי קבוצות שיעיות שמתבצרות בדרום לבנון ובגיבוי סוריה ואיראן בהתאמה. היכן שהחזון של אמל לקהילה השיעית הוא חילוני, החזון של חיזבאללה מבוסס על בסיס דתי, והתנועות נמצאות בצדדים מנוגדים בנוגע לנוכחות המתמשכת של אש"ף בלבנון, כאשר אמל באופוזיציה וחיזבאללה תומך. חיזבאללה יוצא בסופו של דבר כמנצח וממשיך להיות מרכיב בחיים הפוליטיים של לבנון שלאחר המלחמה.
1989 – הסכם טאיף נחתם בערב הסעודית, משחזר את שיטת השלטון הווידוי הקודמת בצורה שונה שייחסה יותר כוח פוליטי לקבוצות מוסלמיות. ההסכם נתן לגיטימציה לתפקיד מתמשך לסוריה ולכוחותיה המזוינים כערוב לשלום. הם יישארו בלבנון עד 2005, אז חשד נרחב לתפקיד סורי ברצח ראש הממשלה לשעבר רפיק חרירי הוביל להתקוממות השלווה של מהפכת הארזים. ההסכם קרא גם לפירוק כל המיליציות החמושות בתוך לבנון. אך הדבר לא יושם ביחס לחיזבאללה, תחילה בשל הכיבוש הישראלי בדרום לבנון, ולאחר שנת 2000 בשל קשריו ההדוקים עם כוחות הכיבוש הסורים.
1990 – כוחות סוריים מסתערים על ארמון הבעבדה, מוציאים את מישל עאון לגלות ומביאים לסגירת מלחמת האזרחים בלבנון.
