רק תסתכל עליו.
יש עוד תצלומים של אנדרו מאונטבאטן-ווינדזור שצולמו בחדרים חשוכים עם פלאש שמתפוצץ היישר אל פניו. באחד מהם – זה שאתה חושב עליו – גבר שנראה כמו מאונטבאטן-ווינדזור מתכופף מעל אישה שנראה שגופה נרפה. האור פוגע בו חזיתית. אישונים נפתחים ומשקפים לבן בחזרה לתוך העדשה. ההשפעה היא כמעט דמונית. אבל מה שנדבק זה לא אופטיקה של סרטי האימה. זה הביטוי. הוודאות המבוססת. היציבה של אדם שמעולם לא האמין באמת למצלמה היא איום.
התצלום של פיל נובל, שצולם מחוץ לתחנת המשטרה באיילשם בשבוע שעבר, פועל על אותה פיזיקה צילומית. אותו הבזק ישיר. אותה פגיעה ברשתית. אבל כאן מסתיים הדמיון.
בפריים של נובל אתה רואה משהו אחר לגמרי בעיניים המוארות באדום. רָחָב. מעט מושפל. ממוקד בשום מקום שימושי. אולי על כלום בכלל. אולי על 11 שעות שהייה במעצר. אולי על 66 שנים להתמוטט לתוך יום הולדת אחד בילה במושב האחורי של ריינג' רובר מחוץ לתחנת משטרה פרובינציאלית.
משפחת המלוכה תמיד הבינה את כוחה של המסגרת. הדיוקן. ההליכה. האבל המכויל בקפידה. במשך דורות, השליטה בתמונה הייתה זהה לשליטה בסיפור. ובעיקר, זה עבד.
אלא כשזה לא קרה.
הפרטים בתצלום של נובל שווים את הזמן שלך. פה מעט פתוח. איפשהו בין מחשבה להחלטה לנטוש אותה. שפתו העליונה מתכרבלת, חושפת שתי שיני בוז הנלחצות אל השפה התחתונה. הידיים שלו נצמדות מתחת לסנטר – לא מקופלות בצורה מסודרת, לא נחות בשום סוג של קלות אימונים, אלא משוכות למעלה וננעלות יחד, מפרק מול מפרק, כמו שני טפרים איפשהו בין תפילה ופשוט בלי לדעת מה עוד לעשות איתם. עמוד השדרה ויתר על משהו. המסגרת שלו בו זמנית נשכבת לאחור ומתקפלת פנימה. איש גדול עושה את עצמו קטן. אפילו משענת הראש מעור הקרם משמשת רקע סטודיו כדי לתחום את הצללית שלו משאר התמונה. הוא כבר לא נושא את עצמו כאדם שחי כל חייו נע בליווי משטרתי. היציבה שלו פוגעת כעת באדם שבילה לילה במשמורתם כפושע לכאורה. (אנדרו מאונטבאטן-ווינדזור הכחיש בעקביות כל פסול.)
צילומי מילוט הם מרכיב עיקרי בדיאטת הפפראצי. מגורען, מבריק יתר על המידה, חצי שנייה נגנב בחניון או במושב האחורי של רכב שטח שחור. זה בדרך כלל יציאה קרה. שעות של המתנה. דחיפת כל הצ'יפים שלך למספר אחד: היכן לעמוד, באיזו יציאה הם ישתמשו, איזו עדשה עשויה לתת לך מסגרת דרך זכוכית כהה. אתה מנחש את החשיפה כי לא תקבל הזדמנות שנייה. הלחץ הוא לא אמנותי. זה ראשוני. תשיג משהו. דָבָר. הוכחת קרבה. לרוב התגמול בינוני. אולי פרופיל מטושטש. מדי פעם, הקהל זוכה לפגיעות מלוכלכת: בריטני ומייקל בשעותיהם החשוכות ביותר. אבל מדי פעם, הפריים מתפוצץ להיסטוריה. לי הארווי אוסוולד מתקפל מתחת לכדור של ג'ק רובי – שבריר שנייה שמתקשה לתוך הזיכרון הקולקטיבי שלנו.
אולי זו הפנטזיה שמחזיקה שם צלם בקור. אולי זו רק העבודה. לא הייתי רוצה את המשימה הזאת.
והז'קט. אני לא יכול להפסיק להסתכל על הז'קט.
זה כלום. לא ראוי לציון. מסוג הדברים שזורקים עליהם כדי להוציא את האשפה או לתת לכלב להשתין בקור. והוא לובש את זה על מה שהוא כנראה הלילה הגרוע ביותר בחייו. נשלל מהכותרת. מופשט מ-HRH. מפושט מדים. פושט מהמוסד ששלט במשך עשרות שנים בתאורה ובזוויות ובמרחק בינו לבין הציבור.
הנסיכה דיאנה ידעה מה זה להיות ניצוד על ידי עדשה ארוכה – ידעה זאת כל כך ביסודיות, כל כך בלתי נמנעת, שהמרדף עצמו הפך לאסון. לתמונות האלה תמיד הייתה איכות שקשה לשבת איתה. הריגוש שבגישה ומשהו שהרגיש, אם שמת לב, כמו שותפות: הסתכלנו. המשכנו לחפש. וההסתכלות הייתה חלק ממה שנסגר פנימה.
התמונה של נובל שונה. אין כאן שום הפרה. אין מגונה של חדירה. אין תחושה שרגע פרטי נגנב ממישהו שראוי לפרטיותו.
מה שהפלאש של נובל מוצא הוא לא איש פרטי. זה מוצא אחד ציבורי.
התמונה אינה נושאת שמחה. בלי אכזריות. אין סדר יום.
זה רק סמן. שינוי לחץ. הנקודה על ציר זמן ארוך שבה משהו מנוהל במשך זמן רב מאוד מפסיקה להיות ניתנת לניהול.
כצילום חדשותי, זה בלתי נשכח. אולי דווקא בגלל שהוא עושה את מה שאני לא מאמין שבינה מלאכותית יכולה לזייף. כולנו מקבלים את זה ברגע שאנחנו רואים את זה ואתה לא יכול להפסיק להסתכל על זה. התמונה בבת אחת לא מעניינת מבחינה ויזואלית ומהפנטת באופן מזעזע.
עבור צלם, אתה יכול לרדוף אחרי הקרבה. אתה יכול לרדוף אחרי גישה. אתה יכול לחנות מחוץ לדלתות בגשם. אבל אתה לא יכול להכריח את ההיסטוריה להיכנס למסגרת שלך.
בעידן אחר, האירוע עצמו היה צריך לשאת את המשקל. צילום הפך להיסטורי כי הדבר המתרחש בתוכו כבר היה מונומנטלי. מלחמה. מהפכה. התנקשות. קנה המידה היה גלוי. טנקים בריבוע. עשן בולע קו רקיע. רייגן דחף לימוזינה. המחזה היה מובנה.
השפה החזותית הייתה חשובה, כמובן – הרכב, תזמון, בהירות – אבל האירוע עשה את רוב המשימות הכבדות. ההיסטוריה הכריזה על עצמה בקול והמצלמה העידה על כך.
המדיה החברתית שינתה את המתמטיקה הזו.
כעת, אירועים לא צריכים להיות סיסמיים גלובליים כדי להפוך ויראליים מבחינה ויזואלית. התקן הוא לא קנה מידה – זה הצתה. צילום חייב להתפוצץ בתוך מערכת העצבים הקולקטיבית. זה חייב לעורר משהו ראשוני: זעם, יראה, צער, בושה. הכעס זז הכי מהר. התמונה כבר לא צריכה טנקים. זה דורש מתח מסוג אחר, שפחות תלוי בגודל האירוע ויותר במטען רגשי דחוס בפריים. הייתי טוען שרוטב הקסם הוא על תמונה שמתגבשת משהו שאנשים כבר מתחילים לחוש.
אין לסמוך על תמונות "טובות". הם מריחים לא נכון. מורכב מדי, האור מושלם מדי. מלודרמה שחייבת להיות סט אפ או AI. הציבור כבר לא מאמין לעולם שראו אנרי קרטייה-ברסון וסבסטיאו סלגאדו. אבל המיידיות וחוסר השלמות של מישהו שהיה שם עם אייפון, זה מטבע אמיתי.
ועבור מאונטבאטן-ווינדזור, המצלמה לא משתפת פעולה עם שום סידור מלכותי. הוא יורה, והאור הולך לאן שהוא הולך.
זה מצא אותו בחדרים האלה עם ג'פרי אפשטיין, והוא לא נרתע. זה מצא אותו שוב מחוץ לתחנת משטרה בנורפולק, והפעם…
טוֹב. תסתכל עליו.
