ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ב-2024 עשוי לעורר מערך מחדש באירופה בכל הנוגע להוצאות הביטחון, היחסים הטרנס-אטלנטיים, ועתיד הסכסוך והמסלול האירו-אטלנטי של אוקראינה.
חלק מהמדינות החברות בנאט"ו, כמו פולין והמדינות הבלטיות, ממוקמות היטב, לאחר שקידמו את ההסתמכות העצמית האירופית והגדילו את הוצאות הביטחון במשך זמן מה, והוכיחו את עצמן כשותפות יכולות של ממשל רפובליקני ודמוקרטי כאחד. צרפת וגרמניה פגיעות יותר בגלל פוליטיקה פנימית סתומה והתמוטטות ממשלת הקואליציה השברירית של גרמניה רק ביום שלאחר הבחירות בארה"ב, כשסביר להניח שממשלה בראשות האיחוד הנוצרי-דמוקרטי תקום בשנה הבאה. עבור אירופה, בחירתו מחדש של טראמפ היא קריאת השכמה וקריאת אזהרה, איתות שייתכן ששנות ביידן לא היו חזרה לשגרה ושטראמפ אינו חריג אלא נציג של תכונה עמוקה בפוליטיקה האמריקאית.
עם זאת, "המוות המוחי" של נאט"ו במילותיו של נשיא צרפת מקרון, רחוק מלהיות מובטח, ולמרות שעתידה של אוקראינה הוא ללא ספק מסוכן יותר ממה שהיה תחת ממשל האריס, התבוסה של קייב רחוקה מלהיות בטוחה. אוקראינה עשויה אפילו לברך על חוסר החיזוי של הנשיא החדש, כפי שמאמר לאחרונה ב האקונומיסט טען, ובעוד כמה תפקידי קבינט מקומיים עוררו מחלוקת, הבחירות של טראמפ בקית' קלוג כשליח מיוחד לסכסוך אוקראינה-רוסיה, מרקו רוביו כמזכיר המדינה ומייק וולץ כיועץ לביטחון לאומי היו התפתחויות מבורכות.
כפי שכתבה עוזרת לשעבר של זלנסקי, יוליה מנדל, בכתבה עבור ה-Kyiv Postהרגע הזה הוא גם הזדמנות עבור אוקראינה להתמקד מחדש, להיטען מחדש ולהכיר בכך שייתכן שיהיה צורך בהפסקת אש זמנית. עבור מנדל, זהו רגע ל'עקביות, מחויבות והבנה ברורה של המציאות' באוקראינה שקורא לניואנסים וענווה, הכרה בכך שהכותרות הגרועות ביותר עשויות להתרחש. לממשל טראמפ יהיו בעלי ברית באוקראינה שלא היו לו בעבר, כאלה שאכפת להם מאוד מהישרדות המדינה האוקראינית ואנשיה, אך לא בכל מחיר ופועלים עם הגדרה ניתנת יותר לניצחון.
ממשל ביידן היה בטוח בעצמו מבחינה רטורית אך זהיר מבחינה אסטרטגית וצבאית כלפי אוקראינה. עבור קייב, יש הזדמנות תחת טראמפ לא להיכנע לרוסיה אלא להתארגן מחדש, ולהישאר נאמנה לערכיה ולזהותה כאומה אירופית גאה עם כוחות לאין שיעור להביא לברית נאט"ו למרות שהחברות הטרנס-אטלנטית הרשמית רחוקה עוד יותר.
בניצחונו של טראמפ, למעשה הסתיים עידן נשיאי ארה"ב הטרנס-אטלנטיסטיים שדעותיהם מעוצבות ונשונות לסדר הבינלאומי שלאחר מלחמת העולם השנייה. זה לא אומר שנשיאי ארה"ב לעתיד לא יראו נושאים ביטחוניים ופוליטיים באירופה כאינטרסים קריטיים של ארצות הברית, אלא רק אם הם הרחבות של האינטרס הלאומי. בחירותיו של הנשיא הנבחר טראמפ בקית' קלוג ומרקו רוביו צפויות להעדיף נוכחות חזקה של ארה"ב בנאט"ו ובמקביל תומכות בבעלי ברית אירופאים להוציא יותר על ההגנה שלהן. בדצמבר 2023, הקונגרס אישר חקיקה בחסות משותפת של רוביו והסנאטור טים קיין (D-VA) שמונעת מהנשיא לפרוש את ארה"ב מנאט"ו ללא אישור הסנאט או הקונגרס. נותרה תמיכה דו-מפלגתית רחבה בנאט"ו בקונגרס, מה שמקשה, אך לא בלתי אפשרי, לטראמפ לנסות נסיגה של ארה"ב.
הדיווח מהוול סטריט ג'ורנל לפיו הצעת השלום של ממשל טראמפ לאוקראינה כוללת הפסקה של 20 שנה לחברות בנאט"ו בתמורה להקפאת הקווים הנוכחיים בסכסוך עשויה להיות גלולה קשה לבליעה, אך היא משקפת את המציאות הפוליטית והצבאית. על הקרקע. כתיבה ב האינטרס הלאומי בשנה שעברה, קלוג התנגד לתפיסה שטראמפ ינטוש את אוקראינה, ובמקום זאת דגל בהסרת ההגבלות על הסיוע הצבאי לאוקראינה כדי לאלץ את פוטין לשקול הסדר שלום. זוהי אסטרטגיית 'הסלמה להסלמה' של ממשל טראמפ הנכנס, שהיא פחות טקטיקת משא ומתן שנייה ויותר מהתנתקות לא שגרתית מהאורתודוקסיה האסטרטגית שעשויה פשוט לנצח כמה מנהיגים בולטים באוקראינה.
יצירה או קידום של סכסוך קפוא באוקראינה או בכל פינה אחרת באירופה היא מתנה לוולדימיר פוטין שלעולם לא אמורה להיות המטרה העיקרית של המחפשים שלום ויציבות באזור. עם זאת, בשלב זה זה לא מעיד על פיוס כל כך, שכן הוא משקף את הכישלונות הרחבים יותר של נאט"ו בשילוב וניהול נכון של יחסיה עם אוקראינה ומדינות שואפות אחרות כמו גאורגיה הנמשכים עשרות שנים אחורה.
פגישת הקהילה הפוליטית האירופית (EPC) החודש בבודפשט סיפקה הצצה להלך הרוח באירופה לקראת חזרתו של טראמפ לשלטון, כמו גם למה שדרוש למדינות החברות באיחוד האירופי ובנאט"ו כדי לבנות חוסן רב יותר. הנשיא מקרון, שארגן את ה-EPC בתגובה לפלישה בקנה מידה מלא של רוסיה לאוקראינה ב-2022, שאל האם האירופים מוכנים להגן על האינטרסים של האירופים, תוך שהוא כולל את התחינה הרגילה לאירופה "להאמין בריבונותנו ובאוטונומיה האסטרטגית שלנו".
אוטונומיה אסטרטגית אירופית הייתה נושא סדר היום של מקרון מאז שנבחר לראשונה ב-2017, וזה נותר רעיון מסובך שמשמעותו דברים שונים למדינות החברות השונות באיחוד האירופי. עבור מקרון, זה אומר בסופו של דבר ליצור את התנאים לאירופה לפעול ללא תלות בארצות הברית כשחקן גיאופוליטי על הבמה העולמית. זה משהו שיקבל דחיפות רבה יותר בממשל טראמפ השני, אבל מקרון לא יהיה על הבמה הפוליטית עוד הרבה זמן ונתפס יותר ויותר כמנהיג צולע.
קשה לחזות כיצד תיראה אירופה בתום הקדנציה השנייה של טראמפ בשנת 2028. מנהיגים כמו מקרון יעזבו את הבמה, ייתכן שאוקראינה עדיין נלחמת על הישרדותה או תהיה כבולה לנייטרליות, ועימותים בלתי צפויים אחרים צפויים להיקרע מארג הסולידריות האירופית.
לעת עתה, אירופה תתכונן באופן בלתי צפוי הן מוושינגטון והן בשורותיה. הנשיא הנבחר טראמפ וכוחות קרובים יותר לבית יפקפקו לא רק ביכולתה של אירופה להיות שחקן עצמאי מבחינה גיאופוליטית אלא גם עצם הרלוונטיות והרצון שלה להילחם על האינטרסים שלה כשהיא מותקפת. כמו כן, חזון האוטונומיה האסטרטגית של מקרון עשוי להתנגש עם החזונות של יריביו הפוליטיים כמו מפלגת העצרת הלאומית של צרפת ואורבן ההונגרית. ישנם פסים לאומניים ויותר פרוטקציוניסטיים בשני צדי האוקיינוס האטלנטי, הדוגלים בגישה ראשונה של אירופה או אמריקה, ובתקווה להיפגש כאשר האינטרסים הללו יתיישרו. כשם שאירופה לא יכולה להרשות לעצמה למשוך את הגשר, וושינגטון לא יכולה להרשות לעצמה לבנות חפירים נוספים. בין אם יש חיכוך או אחווה בין וושינגטון לבירות אירופה השונות, קיימת כעת ההכרה הברורה שטראמפ אינו סטייה ואי אפשר להתייחס אליו ככזה. עבור אירופה, זהו רגע של בהירות עילאית שאמור לחייב עידן של שכנוע עילאי.
