היה ברור, בבחירות האלה, שמדינה שבורה מספיק כדי לבחור דונלד טראמפ פעם אחת בוודאי שבור מספיק כדי לעשות זאת שוב. כל מי שלא חשב כך השלה את עצמו. ובכל זאת, ניצחונו הפיקוד על קמאלה האריס זה עדיין הלם למצפון. אנחנו יודעים כמה גרוע היה טראמפ בקדנציה הראשונה שלו, והוא הבהיר כמה גרוע הוא יהיה בעוד שנייה. אבל ציבור המצביעים נתן לו את זה בכל זאת.
לא רק שטראמפ החזיק בבסיס התמיכה שלו, למרות המצעד שלו של שערורייה אישית ופוליטית אינסופית; הוּא מוּרחָב נראה שהיא משיגה רווחים במעוזים כחולים כמו ניו יורק ובקרב גושי הצבעה שנראו באופן מסורתי כדמוקרטים מהימנים, כולל מצביעים היספנים וצעירים יותר. הוא לא עשה זאת על ידי ריכוך המסר שלו, או הרחבת הערעור שלו; הוא עטף עוד יותר מטען רעיל ממה שעשה בקמפיינים הקודמים שלו, ומיליוני אמריקאים החליטו שהם רוצים עזרה נוספת.
שלא כמו ניצחונו ב-2016, בה ניצח במכללת האלקטורים למרות איבוד ההצבעה הפופולרית, אי אפשר לבטל את זכייתו של טראמפ ב-2024 כמזל של המערכת או להצמיד אותה. ג'יימס קומי אוֹ ולדימיר פוטין אוֹ הילרי קלינטון לא נוסע למישיגן. ואכן, טראמפ בדרך לזכות בהצבעה הפופולרית, הרפובליקני הראשון שעשה זאת מאז 2004 ורק השני שעשה זאת מאז 1988. הפעם לא היה לו מזל לנשיאות; האמריקאים בחרו בזה.
לא כל האמריקאים, כמובן. כמעט מחצית מציבור הבוחרים הצביעו נגדו – ואולי אפילו יותר מכך אם הדמוקרטים לא היו מתמודדים עם רוח נגד בינלאומית אכזרית לבעלי תפקידים מכהנים, או אם הם לא היו מחלישים את סיכויי הבחירות שלהם באמצעות סדרה של טעויות וקריאה שגויה שיתווכחו ב- הימים והשבועות והחודשים הבאים. הצלחתו של טראמפ, בהקשר זה, היא כישלון אסטרטגי קטסטרופלי של המפלגה הדמוקרטית.
אבל המנדט שטראמפ והרפובליקנים ניתנו ביום שלישי – וזהו הוא מנדט – הוא גם הצהרה על מהי אמריקה עצמה. אפשר היה, ב-2020, לקוות שטראמפ הוא סטייה. אבל ב-2024 קשה שלא להגיע למסקנה שהמדינה הרבה יותר ימנית, הרבה יותר צינית והרבה יותר ניהיליסטית ממה שרבים מאיתנו היו רוצים להאמין.
כדאי להילחם כדי לשנות את זה – ועדיין אפשרי, למרות הכוח שטראמפ אמור לרשת והדרכים שהוא התחייב להפעיל אותו. אבל נצטרך להתחשב במציאות של היכן אנו עומדים בפועל. הרבה יותר מהמדינה היא ארץ טראמפ עכשיו.
