אפילו עם תריסר ספרים ועשרות שנים של הסברה פמיניסטית לשמה, לגלוריה סטיינם עדיין נותר הרבה מה לחלוק. היא רק מקווה שנשאר זמן להזכיר את הכל. "אני לא רוצה למות אומר אֲבָל-" מסבירה סטיינם על זום מביתה במנהטן, כשהיא חושפת בלעדית את השער של ספר הזיכרונות החדש שלה, שכותרתו חיים בלתי צפויים, ביום הולדתה ה-92.
כשהגיע מ-Random House ב-22 בספטמבר, ספרו האחרון של סטיינם חוקר כיצד ילד סקרן מטולדו, אוהיו, הפך לאחד הפעילים המשפיעים בעולם. "יש לנו את הרעיון שהחיים שלנו מתוכננים כדי להיות כדאיים. וזה אולי נכון במקרים מסוימים", היא אומרת, "אבל אני חושבת שהיכולת שלנו להגיב לבלתי צפוי וללמוד מהבלתי צפוי באמת הרבה יותר סביר שתועיל".
בשנת 1963 עלתה סטיינם לכותרות לאומיות כעיתונאית בעקבות חשיפתה הסמויה, "הייתי ארנב פלייבוי", שפורסמה ב- לְהַצִיג מגזין, שחשף את תנאי העבודה הסקסיסטיים של מלצריות במועדון הפלייבוי בניו יורק. עד מהרה היא החליפה את אוזני השפן האלה במגפון, והפכה לפנים דה פקטו של תנועת הנשים במשך יותר מחצי מאה. במהלך אותה תקופה, שטיינם שותף להשיק גְבֶרֶת מגזין בשנת 1972, כמו גם ארגונים רבים הדוגלים בנשים, כולל השדולה הפוליטית הלאומית לנשים, Voters for Choice ומרכז המדיה לנשים. מה היה הרגע הכי לא צפוי באותן 60 שנות חייו האחרונות של סטיינם? "אני לא בטוחה שראיתי משהו מזה מגיע", היא אומרת. "גדלתי בשנות ה-50 בשמרנות שלאחר המלחמה. זה היה אמור להיות שנשים נישאו ויולדו עוד ילדים כדי לחדש את האוכלוסיה, וכנראה שהיינו הולכים לגור איפה שנולדנו. אף אחד מהדברים האלה לא התברר כנכון לחיים שלי".
בספר הזיכרונות שלה, סטיינם מתעמקת בילדות שבילתה ברכיבה על אופניים בספרים, בנסיעות עם אביה המוכר הנוסע, ובטיפול באמה העיתונאית בתוך מאבקים מתמשכים בבריאות הנפש. "זה קשה לילד מוזנח, כי זה לא שמשהו לא בסדר – זה שיש שׁוּם דָבָר," סטיינם סיפר יריד הבל עוד ב-1992 על האופן שבו התמודדויות המתבגרות שלה הובילו לחיי שירות. "אתה חווה את זה כחוסר מציאות, כאי נראות. אז התחלתי להפוך את עצמי לאמיתי על ידי שימושי." ספרה גם שופך אור חדש על מקורות האמונות הנלהבות ביותר של סטיינם – מעקיצת חולדה בילדות שפקחה את עיניה לסכנות העוני ועד נוכחותה בשביתת הנשים למען שוויון ב-1970, שכיבדה את זכות ההצבעה.
בביקורה מחדש בתנועות שוויון הזכויות ששטיינם עזרה לבנות, היא מציעה חוכמה לדורות חדשים לגבי מה ידרשו הפרקים הבאים של המאבק לשוויון. "אני בהחלט מרגיש מלא תקווה כשאני מסתכל על מה שנשים וגברים, בעיקר צעירים ממני, עושים", אומר סטיינם. היא התרשמה הרבה פחות מהאיש שיושב כיום בבית הלבן. "לנו בארצות הברית אין נשיא שאנו מכבדים", אומר סטיינם כשנשאל על האיום הגדול ביותר שמציב דונלד טראמפ כרגע. "לאחת הדמוקרטיות החשובות בעולם אין מנהיג מכובד". איך סטיינם רואה את ממשל טראמפ מסתיים? "בקרוב, אני מקווה."
סטיינם, דוגלת כל החיים בזכותן של נשים לבחור, מתנגדת באופן דומה לגישה להפלות אמריקאיות בעקבות הפיכת רו נגד ווייד. "זאת אומרת, או שיש לנו כוח על הגוף שלנו או שאין לנו את הצורה הטבעית והמהותית ביותר של שלטון עצמי", היא אומרת. "כפי ששותפי הוותיק לדבר, פלורינס קנדי, תמיד אמרה, 'אם גברים היו יכולים להיכנס להריון, הפלה תהיה קודש.' אנחנו צריכים להיות מסוגלים לקבל החלטות לגבי האני הפיזי שלנו". ספר הזיכרונות של סטיינם משנת 2015, החיים שלי על הכביש, מוקדש לרופא שביצע את הפלה בגיל 22, כשהיא עדיין לא הייתה חוקית.
לאחר הקולג', סטיינם בילתה שנתיים בהודו בלימוד אקטיביזם עממי ומשתתפת במחאות לא אלימות על מדיניות הממשלה, תקופה שהיא משקפת עליה כשהבחירות לנשיאות ב-2028 מתקרבות. סטיינם מקווה לגבי מספר מועמדים פוטנציאליים, אך מסרב לנקוב באחד מהם: "לא יכולתי לרשום את כולם".
במקום זאת, סטיינם נאחזת בפתגם שאמרה פעם לחברה מייגן מרקל: "אנחנו צריכים לזכור שתקווה היא סוג של תכנון. אם אתה לא מלא תקווה, וויתרת". אז מה גורם לשטיינם מלא תקווה בימים אלה? "אני שמח שיש מדיה חופשית יחסית, אבל התמיכה האמיתית שאנחנו מקבלים היא דוגמה של כל חמשת החושים", אומר סטיינם. בתוך המהומה החברתית, היא תומכת לבלות זמן ממשי, אישי עם אנשים אחרים, "ההורים שלנו, החברים שלנו, השכנים שלנו. אני מקווה שנהיה באמת באותו חדר מתישהו", אומר לי סטיינם בחיוך.
ברוח זו, סטיינם עדיין מזמינה חברים ואנשי תרבות לאבן החום שלה באפר איסט סייד לשיחות חזקות על נושאי מדיניות, או אפילו רק למנוחת לילה טובה. "יש לי מקום לאנשים לשהות בהם כשהם מגיעים מקליפורניה או מהודו או מכל מקום שהם גרים. וזו מתנה נהדרת", אומר סטיינם, "כי כל אדם הוא לא רק ספר אחד, אלא ספריית ספרים. וככל שנהיה פתוחים יותר לגיוון, כך אנו לומדים יותר. טוב לחפש את ההבדל".
