דארן ווקר לא היה אמור לנהל את קרן פורד. נולד לאם חד הורית בלואיזיאנה ב-1959, ווקר גדל שחור ועני באזור הכפרי של טקסס. "אני חושב שתמיד הייתי ילד הומו קטן ומוזר", הוא אומר בצחוק. "היה לי מזל. אמא שלי נתנה לי אהבה ללא תנאי, ולכן מעולם לא הרגשתי לא במקום או לא רצוי".
מי ידע שהילד הקטן והמוזר של ביולה ספנסר יהפוך יום אחד לנשיא העשירי של קרן פורד, ארגון פילנתרופי פרטי שמטרתו לקדם את הרווחה האנושית ושינוי חברתי. קרן פורד, שנוסדה בשנת 1936 על ידי אדסל והנרי פורד, היא אחת מהקרנות הפרטיות העשירות בעולם, עם הקצבה מדווחת של למעלה מ-16.8 מיליארד דולר. מאז 2013, ווקר פיקח על כל המבצע.
היום, אחרי כמעט 13 שנים, עוזב את תפקידו. ב-Zoom מביתו בצד המזרחי של מנהטן, ווקר משוחח איתו יריד הבל בעודו יושב במטבח שלו, מעוטר בצורה מורכבת באמנות ובתמונות של מאורות שחורים כמו מוחמד עלי וג'יימס בולדווין. "יש לי כל מיני דברים מוצמדים אליו – קיר השראה", הוא אומר.
השראה היא עיקרון הליבה בספרו החדש של ווקר, הרעיון של אמריקה. פורסם ב-3 בספטמבר וכולל הקדמה מאת ביל קלינטון, הספר הוא אוסף של יותר מ-500 עמודים של נאומיו, מאמריו והגיגיו של ווקר על ההבטחות והמלכודות של האומה שלנו – וכיצד להישאר אופטימיים גם בנוף הפוליטי הנוכחי שלנו. "אני מאמין במדינה הזו כי היא אפשרה את המסע שלי", אומר ווקר.
בוגר התוכנית לתואר ראשון של אוניברסיטת טקסס ובבית הספר למשפטים, ווקר אומר שתוכניות חברתיות במימון פדרלי כמו ה-Pell Grant אחראיות להביא אותו למקום בו הוא נמצא היום. "היו כל כך מעט מחסומים לעלות על המדרגות הנעות", הוא אומר. "הייתי בתוכנית הדסטסט הראשונה. הלכתי לבתי ספר ציבוריים גדולים. אני טוען בגאווה שמעולם לא היה לי יום של חינוך פרטי בחיי. זה בגלל שהמדינה שלי האמינה בפוטנציאל שלי, וזה מתבטא בסוגי המדיניות והתכניות ובפילנתרופיה פרטית".
ווקר החליט לכתוב את ספרו, אותו הוא מכנה "מכתב אהבה לאמריקה", לאחר שהרהר על שלל החיבורים שכתב והנאומים שנשא בשתי האוניברסיטאות ובחברות Fortune 500. הוא הבין במהרה "עד כמה רבים מהם נותרו עדכניים ובזמנים", הוא אומר. "כתבתי על הספקנות ההולכת וגוברת של אנשים צעירים יותר בקפיטליזם. כתבתי כמה על קיצוניות וקיטוב ואיך הפכנו לחוסר סובלנות משני הצדדים. בימין ובשמאל, הייתה פחות נכונות לסבול, לעסוק, אפילו לחשוב על בניית קונצנזוס עם אנשים שלא הסכמנו איתם – ועד כמה זה מזיק לדמוקרטיה שלנו".
מסיבת הספרים של ווקר, שהזמינה יותר מ-300 מאורות – כולל אופרה והקלינטונים – לביתו, התרחשו פחות מ-24 שעות לאחר שמשפיע הימין צ'רלי קירק נרצח, ועורר אי שקט פוליטי. ובכל זאת, "לעולם לא אוותר על אמריקה. יש לי אמונה עמוקה ובלתי מעורערת במדינה הזו וברעיונות שאנחנו נטועים בהם", אומר ווקר. "אנחנו נמצאים ברגע שבו אנו זקוקים נואשות למנהיגים שלנו כדי להפגיש בינינו, כדי לחזור לעקרונות ולמסגרות שאפשרו לקבוצה של גברים בשנת 1776 להתכנס, שהיו בעלי דעות שונות באלימות לגבי הרעיון שלהם על אמריקה."
ווקר לא נרתע על ידי אלה בצד הנגדי של המעבר – אולי כמו קירק – שעלולים לראות בו פחות מאשר בשל הגזע או המיניות שלו. "אני מתעלם מהאנשים האלה, כי אני לא מאמין שהאנשים האלה הם רוב המדינה הזאת", אומר ווקר. "באמריקה תמיד היו גזענים והומופובים, ולמרבה הצער, אני לא חושב שאי פעם נהיה בלעדיו. אני מאמין שרוב האמריקנים אינם גזענים, אינם הומופובים, ורוצים למצוא מכנה משותף".
כנשיא קרן פורד, ווקר ביקש ליצור בסיס משותף. באותה תקופה, הוא פיקח על למעלה מ-7 מיליארד דולר במענקים – סייע בפתרון פשיטת רגל בדטרויט, הציל את מוזיאון דטרויט המכון לאמנויות, כמו גם הנפקת איגרת חוב של מיליארד דולר לייצוב ארגונים ללא מטרות רווח בעקבות COVID-19. "רובנו לא חיים בבינארי שחור ולבן. אנחנו חיים במרחב האפור שבאמצע", הוא אומר. "המרחב האפור הוא המקום שבו נוצרים פתרונות ובעיות נפתרות. אנחנו צריכים למצוא דרכים לומר, 'אנחנו לא הולכים לתת לקיצוניות לשלוט בנרטיב'".
הוא גם מסרב לאפשר לממשל הנוכחי לשלוט בנרטיב. לַמרוֹת דונלד טראמפ ועמיתיו פרמו והוציאו מימון רבות מהתוכניות החברתיות הקרובות ויקרים ללבו של ווקר, הוא מסרב להירתע מהן. "העבודה של אמריקה אינה מוגדרת על ידי ממשל אחד", אומר ווקר. "זה מוגדר על ידי המחויבות שלנו, כלומר המחויבות והנכונות של האזרחים שלנו לעסוק, להילחם למענו ולדרוש את סוג הממשל שאנחנו רוצים". כדי להראות עד כמה הוא חסר שלב, ווקר מסרב להזכיר את הנשיא הנוכחי בשמו לאורך כל הראיון שלנו. כשאני שואל למה, הוא אומר את הדברים הבאים: "אני חושב שזה ממש קל להיכנס לרגע הזה ולא לשים עין על הפרס לטווח ארוך. זו הסיבה".
ולמרות שטראמפ אולי מנסה לעצב מחדש את הסמיתסוניאן ומרכז קנדי בדמותו שלו, ווקר, למשל, אינו מודאג מעתיד האמנות. "אם אתה מאמין באמנים ותומכים בהם, אין סיבה להיות מדוכא או מדוכא לגבי מצב הדברים. כל עוד נשקיע באמנים, אמנים יחזיקו את המראה אלינו. הם ידרשו מאמריקה להסתכל על עצמה", הוא אומר. כנשיא קרן פורד, ווקר גאה במיוחד כיצד דגל במגוון רחב של אמנים כמו אלמה תומאס, קרי ג'יימס מרשל, מארק ברדפורד, לורנה סימפסון, ו סנפורד ביגרס, תמיכה כלכלית בעבודתם. "תערוכות אלו עזרו לחזק את ההבנה שלנו לגבי מי אנחנו כעם ואת רוחב המצוינות שקיים בקהילות מגוונות באמנויות", הוא אומר. בזמן שהוא מתרחק מקרן פורד, ווקר ימשיך כנשיא הגלריה הלאומית לאמנות.
למרות שהדברים עשויים להיראות אפלים להפליא, ווקר חושב שציניות היא לא הדרך הטובה ביותר קדימה. "אלא אם כן אנו מוכנים להבין מדוע פשרה היא חשובה, מדוע בניית גשרים חשובה, מדוע הקהילה, כולנו בקהילה, היא חשובה – אם לא נהיה מוכנים לאמץ את הרעיונות הללו שמושרשים במסמכים המייסדים שלנו – אז אנחנו עומדים לפגוע בחומה כאומה", הוא אומר.
ווקר בא לפי האופטימיות שלו בכנות. זה עזר לו לעבור את אחד הפרקים הקשים ביותר שלו. "החיים שלי השתנו כאשר ב-1992 התאהבתי באדם הזה בשם דיוויד בייצל – האיש המדהים, המבריק, האדיב והנדיב הזה שאמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא רוצה לבלות איתי את שארית חייו", אומר ווקר ומחייך. "היינו ביחד 26 שנים. הוא חזר הביתה משבוע של סקי באספן בינואר 2019, והיה לנו סוף שבוע נפלא. וביום ראשון בבוקר, ה-19 בינואר, קמנו מהמיטה והוא אמר, 'אני לא מרגיש טוב'". שלוש שעות לאחר מכן, בייצל מת ממפרצת.
לאבד את בייצל היה כמעט בלתי עביר עבור ווקר. "הייתה לי יועצת אבל נהדרת שעזרה לי להבין שבגלל שאני כל כך אהוב עליו ובגלל שהייתי אהוב עליו וממשפחתו ובגלל שהייתה לי עבודה משמעותית, שתהליך הריפוי עבורי יהיה שאהיה בסדר", הוא אומר. "הפגישה עם דיוויד שינתה את חיי. מותו של דיוויד שינה את חיי. אז עכשיו אני צריך ללכת קדימה ולחיות חיים בלי דיוויד או קרן פורד – מה שלא יכולתי לדמיין בעבר כי תמיד הנחתי שיהיה לי את זה או את זה איתי עד ימיי האחרונים. אז בכנות, זה קצת מפחיד לרכון לעתיד עם כל כך הרבה אלמונים".
לא כל דבר בעתידו של ווקר אינו ידוע. הוא יודע שהוא כבר לא מעוניין להיות נשיא או מנכ"ל, ולאחרונה הוזמן על ידי הנשיא לשעבר ברק אובמה להצטרף לדירקטוריון קרן אובמה. אבל בסופו של דבר, ווקר לא יודע מה צופן העידן הבא שלו. איזה ווקר עושה יודע הוא שהוא רוצה ליצור עולם שבו סיפורים כמו שלו נפוצים יותר באמריקה. "חייתי עם פריבילגיה ובלי פריבילגיה. ויש הבדל גדול", הוא אומר. "אני רוצה שצעירים באמריקה ירגישו כמו שהרגשתי כשהייתי ילד שגר בבית הרובה הקטן הזה. אני מאמין שהמדינה שלי עודדה אותי".
