במשך למעלה מחצי מאה, ארצות הברית עוסקת בעימות עם הגוש המזרחי ובעלות ברית הקומוניסטיות של ברית המועצות, מסין וויאטנאם לקובה וצפון קוריאה, תוך כדי מדיניות אגרסיבית שכללה הפיכות, סנקציות ולעתים כיבוש צבאי. עם זאת, עם התחייה של הלאומיות הקיצונית בארצות הברית – מתאימה לתמיכה בימין הקיצוני באירופה ומתעדפת את המיתוס האמריקני "דם ואדמה", במיוחד תחת דונלד טראמפ – מתעוררת השאלה: האם העולם חוזר לתקופה הדומה לשנות השלושים?
הדגש של טראמפ על מרכזיותם של "דם ואדמה" בלאומיות הקיצונית שלו, בשילוב עם נטיותיו המתרחבות, מעורר את ימיו הראשונים של הפשיזם והנאציזם באירופה. השאלה הדוחקת ביותר היא האם אנו מתקרבים לתפיסה של ניטשה על הישנות נצחית בצורה של חזרה לפשיזם.
במהלך נשיאותו הראשונה, דונלד טראמפ ביקש להגביל קשות את מדיניות ההגירה של ארה"ב – עמדה שנראית ככל הנראה תתעצם בקדנציה שנייה. אחד הרעיונות שנדונו בקרב יועציו העביר את הבסיס לאזרחות ארה"ב מג'וס סולי (זכות האדמה) לג'וס סנגויניס (זכות הדם). שינוי זה יכניס צורה חדשה של לאומיות המבוססת על אבות ומגזע, ומזכירה את האידיאולוגיות הפשיסטיות של ראשית המאה העשרים.
מדיניות ההגירה של טראמפ-כולל איסור על אזרחים ממדינות ברוב מוסלמים מסוימות ומאמצים לגירוש מיליוני מהגרים-הפריעה מהלך לעבר הלאומיות הבידודית והשוביניסטית. מדיניות זו נועדה בעיקר לשנות את ההרכב הדמוגרפי והחברתי של ארצות הברית כדי להעדיף קבוצות שמרניות ואוכלוסיות לבנות מסורתיות.
אחד המושגים המקשרים בין מדיניות החוץ של טראמפ לתקופות היסטוריות אפלות יותר הוא לבנסראום (מרחב מגורים). בגרמניה הנאצית, מושג זה שימש כדי להצדיק התפשטות ומלחמות אגרסיביות. מדיניותו של טראמפ מהשורה הראשונה-החזרתם מבני ברית ארה"ב מסורתיים, יישום לחץ כלכלי על סין ואיראן, ומגבשת את הסנקציות נגד מדינות עצמאיות-יכולה לנתח את כולם כחלק ממאמץ לגבש את הדומיננטיות הכלכלית של ארה"ב ולבלום את היריבים הגלובליים, אסטרטגיה העשויה להתגבר בכהונה השנייה.
טראמפ הצהיר שוב ושוב כי ארה"ב "לא צריכה לממן את העולם בחינם", מה שהביא ללחץ מוגבר על נאט"ו ובעלות ברית אירופה. נסיגתו מההסכמים הבינלאומיים כמו הסכמת האקלים בפריס, העסקה הגרעינית באיראן (JCPOA) וארגון הבריאות העולמי סימנה על נסיגה אסטרטגית שמטרתה להגדיר מחדש את עמדתה של אמריקה בעולם. עם זאת, נסיגה זו לא הייתה פסיבית לחלוטין; במקום זאת, זוהי אסטרטגיה לעצב מחדש את הסדר העולמי לטובת וושינגטון באמצעות לחץ כלכלי ומדיניות כלכלית לאומנית.
התעניינותו של טראמפ לרכוש את גרינלנד, כמו גם את מאמציו לשנות את שם נתיבי המים הבינלאומיים – כמי שמנסים לשנות את שמו של מפרץ מקסיקו ל"מפרץ האמריקני " – משקף אמונה זו בכיבוש הגלובלי. בתוך כך, נעשה מאמץ משמעותי לתקנן השיח העולמי סביב הקיצוניות של הימין הקיצוני, ניכר במאמת ההצעה הנאצית של אלון מאסק ומאמציו להעצים את ה- AFD הימני הקיצוני (אלטרנטיבה לגרמניה) בגרמניה.
שנות השלושים של המאה העשרים סומנו על ידי משבר כלכלי עולמי, עליית המנהיגים הפופוליסטים, הלאומיות הקיצונית וירידה בשיתוף פעולה בינלאומי, שכולם הניחו את הקרקע למלחמת העולם השנייה. במהלך כהונתו של טראמפ אנו עדים – ונמשיך לראות – עלייה במלחמות הסחר, היחלשות המוסדות הבינלאומיים ותחיית המדיניות הפרוטקציוניסטית.
למרות שקיימים הבדלים מרכזיים בין שתי התקופות הללו, בעיקר תפקיד הטכנולוגיה ותלות הדדית כלכלית רבה יותר, ישנם קווי דמיון אידיאולוגיים ומונעים על ידי מדיניות המשקפים דפוס משבר חוזר ותגובות לאומניות. השילוב של לאומיות כלכלית, שנאת זרים וגיבוש כוח באמצעות מדיניות נוקשה יוצר תנאים שמציבים את הבמה לסכסוכים גלובליים חדשים.
העולם מעולם לא עבר במלואו מהמדיניות הראשונה של טראמפ. בעוד שג'ו ביידן ניסה להפוך רבים מהמהלכים של טראמפ במהלך נשיאותו של ארבע שנים, הרטוריקה הלאומנית של טראמפ נותרה משובצת עמוק במדיניות המקומית והחוץ האמריקאית. הסיבה לכך הייתה בעיקר מכיוון שהנטייה הכללית לשמרנות קיצונית ושוביניזם לאומני נותרה בחיים ובאופן טוב בחלקים מהחברה האמריקאית.
בהקשר זה, חזרתו של טראמפ לבית הלבן ותחיית המדיניות הלאומנית וההתרחבות הדומה עשויה לערער את יציבות הגיאופוליטיקה העולמית. אמנם חזרה מלאה לשנות השלושים עשויה להיראות לא סבירה, אך ההיסטוריה היא לא תמיד התקדמות ליניארית – היא לפעמים חוזרת וחוזרת על עצמה בצורות חדשות. השאלה הבסיסית נותרה: האם ארה"ב והעולם יכול ללמוד מטעויות בעבר, או האם ההיסטוריה, עם פנים חדשות, לחזור על עצמה שוב?
