הילרי קלינטון לא מבזבזת מילים להגיע ללב העניין בספר הזיכרונות החדש שלה, משהו אבוד, משהו שהושג: "דונלד טראמפ" מופיע בעמוד שלוש. הספר, שנפל לתוך מחזור בחירות סוער ונכתב לכאורה עד דקת הפרסום, הוא כתב הווידוי שחצי מאמריקה חיכתה לשמוע – והחצי השני צרכים לשמוע. בו כותבת קלינטון על השיאים והשפל הרגשיים עליהם רכבה מאז אובדנה האכזרי לדונלד טראמפ – תבוסה שתומכיה ואחרים רואים בודאי כנקודת מפנה תוצאתית בהיסטוריה האמריקאית, אך הפסד שהוא משקל בלתי נתפס על הכתפיים. של אישה אחת, שמצהירה בתקיפות שהיא יודעת שלעולם לא תהיה הנשיאה, ולעולם לא תתמודד שוב.
קלינטון לא נרתעת מלהתוודות על מה שחייב להיות ועל מה שהיא חושפת הוא, התחשבנות מתמדת עם הכאב שבכך. היא לא נרתעת מלנקות שמות – היא מכה ג'יימס קומי די מיד גם בנרטיב, למקרה שתהיתם מה היא מרגישה לגבי הדמות שזרזה את התוצאות של 2016, ושהניסיונות שלה לווידוי בזיכרונות נופלים בהרבה ממה שקלינטון משיגה כאן. סוכן בכיר בדימוס של ה-FBI אלמוני פנה לאחרונה לקלינטון באירוע, היא כותבת, ו"התנצל על האופן שבו הלשכה טיפלה בצורה לא נכונה בחקירת המיילים שלי. הוא רצה שאדע כמה הוא מצטער שהוא לא עצר את ג'ים קומי, מנהל ה-FBI שזרק אותי בפומבי והודיע בטיפשות שהוא פותח מחדש את החקירה ימים ספורים לפני הבחירות". קלינטון כותבת שהיא הייתה מבולבלת מהמפגש, בקושי הצליחה להכיל את כעסה, אבל פשוט הצהירה, לפני שהתרחקה, "הייתי נשיא נהדר".
מאוחר יותר, היא כותבת דרך הנסיגה השנויה במחלוקת מאפגניסטן, ומתארת כיצד פרסה את הכוח הפוליטי המשמעותי שלה כדי לסייע בפינוי נשים, כאשר המצב והאתגרים השתנו מדי שעה ויומי, כמו המחיר לשכירת מטוס, שעשוי להגיע בין 150,000 $ ליותר מ- 700,000 דולר, תלוי ברגע המשבר. היא נכנסת לסיבוכי הנסיגה שגררו ביקורת קשה וממושכת על נשיאות המדינה ג'ו ביידן והמועמדות של קמאלה האריס ממקומות אחרים. כמזכירת המדינה לשעבר, יהיה לה מושג טוב היכן להטיל את האשמה, והיא מציבה זאת ברגליהם של ארבע ממשלות עבר, כולל ברק אובמהשל, שבשבילו היא הייתה מזכירת המדינה. היא כותבת שהיא דחקה בממשל אובמה "לתעדף את הצרכים והדאגות של נשים אפגניות".
"זה לא תמיד היה מכירה קלה", היא ממשיכה וקוראת לבכיר האנונימי של אובמה שסיפר הוושינגטון פוסט כי "נושאים מגדריים יצטרכו לקחת את המושב האחורי לסדר עדיפויות אחר".
במקומות אחרים היא חולקת רגשות גלויים קלינטון קאש והמחבר שלו, פיטר שוויצר (לא טוב); ההערצה שלה ל ליז צ'ייני, למרות עבר מסובך; ואיך היא ו מישל אובמה לאט, בעדינות, יצרה מערכת יחסים חמה וקרובה בסופו של דבר לאחר המתיחות של 2008, כאשר קלינטון הפסידה את מועמדות המפלגה לברק.
ספר זה אינו רוויזיוניזם – הוא מהווה הקשר חדש ומכריע לחוויה המשותפת שלנו כאומה. האישי והפוליטי שזורים יחדיו לאורך הספר, כאשר קלינטון מתאימה פרטים ורגשות אינטימיים לאירועים שאנו מכירים היטב.
הפרק השני, "התקוממות", מציג את המניעים שלה לנסות להזהיר, שוב, למנוע משבר בעודנו מתקרבים לקראת נובמבר 2024. דרך עיניה של קלינטון, ה-6 בינואר היה יום שליו בצ'אפקווה עם משפחתה – היא כותבת מרגש ולעתים קרובות בספר על אהבתה ביל קלינטון ובת, צ'לסי, ולנכדיה, שעברו לגור עם הקלינטונים במהלך המגיפה. (לקראת סוף הספר היא כותבת: "זה לא סוד שלביל ולי היו ימים אפלים בנישואינו בעבר. אבל העבר מתרכך עם הזמן, ומה שנותר הוא האמת: אני נשואה לשלי. החבר הכי טוב.") כמו כל כך הרבה מאיתנו, כולם צפו בטלוויזיה באימה ובהלם בזמן שהאלימות אפפה את הקפיטול. כמו רבים כל כך מאיתנו, קלינטון תפס מיד את הסמלים הפשיסטיים של המתקוממים, קיצור של המניעים האפלים שלהם:
הרמה הבאה היא המקום בו כולנו קיימים כעת, כולל קלינטון. אין מה לעשות עבורה, וגם לא עבור אמריקה. אבל יש זמן לתקן את מסלולנו, אם אנחנו מוכנים להתחשב עם האמת שלנו.
