שלושה סכסוכי מים בינלאומיים לצפייה

סכסוכי מים בינלאומיים הם דילמת האסיר המושרשת ביסודה בגיאופוליטיקה. מדינות במעלה או במורד הנהר אינן יכולות לחיות בלעדיה, והמים הם נשמת אפה של פיתוח וצמיחה כלכלית. אולם למדינה אחת (במעלה הנהר) יש יתרון מהותי על פני המדינה השנייה (במורד הנהר). כל מדינות הגדות צריך משתפים פעולה כדי להשיג את התחזוקה ההגיונית ביותר של המשאבים המשותפים שלהם, אבל זה קל יותר לומר מאשר לעשות, ותמיד יהיה פיתוי למדינות במעלה הנהר ללחוץ על יתרונן על חשבון אחרים, במיוחד בעידן שבו שינויי האקלים משנים ארוכות ודאויות אקולוגיות.

מאמר זה בוחן בקצרה שלושה סכסוכי מים בינלאומיים; בכל אחד מהם, תחרות על משאבי מים מוגבלים מסכנת עימות בין-מדינתי עתידי.

סין-הודו: נהר ברהמפוטרה

נהר הברהמפוטרה הוא נהר באורך 2,900 ק"מ שמקורו בטיבט וזורם דרך מדינת ארונאצ'ל פראדש בהודו, לפני שהוא מתמזג עם הגנגס ומתנקז למפרץ בנגל בבנגלדש. הוא נחשב למשאב חשוב בכל שלוש המדינות שהוא זורם דרכם: עבור סין הרעבה לאנרגיה, הוא מספק הידרואלקטריות; ועבור הודו ובנגלדש, הנהר הוא קו חיים חקלאי מרכזי שחוצה אזורים מיושבים וצחיחים.

כמו כל הנהרות בעולם, המים של ברהמפוטרה הם משאב סופי, וכזה שנמתח על ידי הביקוש הגובר למים מתוקים במדינות למעלה ובמורד הנהר. עבור הודו, הברהמפוטרה חשובה במיוחד לתעשיית החקלאות במישורי אסאם, שם היא תומכת בפרנסתם של כ-27 מיליון איש. סין לעומת זאת ניצלה את פוטנציאל ייצור החשמל של הנהר על ידי בניית סדרה של מפעלים הידרואלקטרים ​​על הרמה הטיבטית. אלה כוללים:

• תחנת כוח הידרו ימדרו (פעלה ב-1998; הספק של 112.5 מגוואט);
• תחנת כוח מים ז'יקונג (2007; מאגר של 225 מיליון מ"ק, הפקת 100 מגוואט);
• תחנת כוח הידרו של Pangduo, או 'שלושת הנקיקים הטיבטים' (2013; מאגר של 1.17 מיליארד מ"ק, המפיק 160 מגוואט);
• תחנת כוח הידרו של Jiacha (בבנייה; 320 MW);
• Zangmu Dam, תחנת כוח הידרו הגבוהה בעולם (2015; 510 MW);
• סכר Mapcha Tsangpo (בבנייה);
• "סכר סופר" מוצע על העיקול הגדול של ברהמפוטרה, שיהפוך לפרויקט כוח המים הגדול בעולם

הפוטנציאל של פרויקטים אלה להפחית את זרימת הנהר במורד הנהר של ברהמפוטרה, בין אם בכוונה או שלא בכוונה, נותר מקור למתיחות גיאופוליטית בין סין להודו. כמה צעדים ננקטו לקראת ניהול משותף של נהר ברהמפוטרה, בעיקר מזכר הבנות משנת 2002, לפיו הסכימה סין לחלוק נתונים הידרולוגיים על זרימת המים בשטחה של סין. עם זאת, להמחשה של כמה בקלות נושאים אקולוגיים משותפים אלה יכולים להתפתח לסכסוכי מים בינלאומיים, ההסכם משנת 2002 הושעה על ידי בייג'ינג כאשר שני הצבאות התעמתו במישור הדוקלאם השנוי במחלוקת ב-2017. למרות שה-MoU של 2002 חודש שלוש פעמים, רובם לאחרונה בשנת 2018, ניו דלהי ובייג'ין עדיין לא הסכימו על הסכם ניהול מקיף. ובעוד מומחים רבים טענו והדגימו שהפרופיל ההידרולוגי של הברהמפוטרה הופך אותה לא מתאימה למניפולציה כפויה במעלה הזרם (הנהר צובר תאוצה כשהוא זורם במורד הזרם), הברהמפוטרה נותרה מקור פוטנציאלי לחיכוך בין שתיים מהמעצמות העולות בעולם. , אם כבר בגלל האופן שבו רוח הרפאים של סכסוך המים מתנשא יותר ויותר בחשיבה האסטרטגית שלהם, ועוד יותר מכך בעידן של שינויי אקלים.

אתיופיה-מצרים: סכר הרנסנס האתיופי הגדול ונהר הנילוס

בשנת 2011, ממשלת אתיופיה הודיעה על תוכניות לבנות את סכר הרנסנס הגדול באתיופיה (GERD) – סכר הידרואלקטרי של 4.1 מיליארד דולר, 5,000 מגה-וואט, על הנילוס הכחול ליד הגבול עם סודן. הסכר נועד לנצל את הפוטנציאל ההידרואלקטרי הניכר של אתיופיה ולספק חשמל לא רק לאתיופים אלא לאוכלוסיות ברחבי קרן אפריקה. עם זאת, יש חשש שהסכר פשוט יחליף בעיה אחת באחרת. ועל ידי חיזוק אספקת האנרגיה שלה, אתיופיה עלולה לסכן את בטחון המים שלה על ידי הגברת התנודתיות של נהר שכבר יש לו היסטוריה ארוכה של בלתי אפשרי לחזות.

ההשפעות הפוטנציאליות במורד הנהר על זרימת המים מדאיגות מאוד את מצרים, שרואה בנילוס את נשמת החיים של לא רק הכלכלה החקלאית שלה אלא של הציוויליזציה, ובאופן לא מפתיע התנגדה נחרצות לבניית סכר הרנסנס הגדול באתיופיה מההתחלה. הטיעון המשפטי של קהיר תלוי בהסכמי מים מ-1929 ו-1959 המבטיחים למצרים שני שלישים ממימי הנילוס יחד עם הזכות להטיל וטו על כל פרויקט במעלה הזרם. הזכות הזו התעלמה כאשר אתיופיה המשיכה בבניית הסכר, אם כי אדאס אבבה מעולם לא הייתה צד להסכמים, שבעצמם ניהלו משא ומתן עם בריטניה בשם המושבות שלה באותה תקופה.

המאמצים הבאים לטפח גישה רב-צדדית לפיתוח אגן הנילוס כשלו, כפי שמעיד הסכם המסגרת השיתופי משנת 2010 שראה מדינות במעלה הנהר חוברות יחד נגד מדינות במורד הנהר (מצרים, סודן) שסירבו לוותר על זכויותיהן ההיסטוריות למרות שינוי דינמיקת הכוח הכלכלית. באזור.

סכר הרנסנס הגדול באתיופיה החל להתמלא בשנת 2020 ויצר חשמל לראשונה בשנת 2022, לאחר מכן הגיע לתפוקת חשמל כוללת של 1,550 MW בסוף 2024. הגיאופוליטיקה של הסכר נותרה עמוסה, והוא עומד כאחד מעימותי המים ההפכפכים ביותר בעולם, אפילו מייצר השפעות אדווה במלחמת האזרחים בסודאן כאשר קהיר מחפשת שותף בחרטום שישמור על חזית מאוחדת נגד אדס אבבה בהתנגדות ל-GERD.

טורקיה-עיראק: סכר איליסו ונהר החידקל

חלק מפרויקט דרום מזרח אנטוליה של ממשלת ארדואן, בניית סכר איליסו החלה בשנת 2019 על נהר החידקל ליד גבול סוריה. הסכר שייך לשורה ארוכה של פרויקטים טורקיים שנועדו לנצל את הפוטנציאל ההידרואלקטרי של נהרות החידקל והפרת, והוא צפוי לייצר 1,200 מגוואט, או כ-2% מצרכי האנרגיה של טורקיה.

הפרויקט הדרום-מזרחי של אנטוליה כלל הקמת כ-22 סכרים ו-19 מפעלים הידרואלקטרים ​​באגן החידקל-פרת, כך שמדובר בסכסוך מים בינלאומי שמתבשל כבר זמן רב. המפסידה הגדולה בין הפעילות של טורקיה במעלה הזרם היא עיראק ובמידה פחותה גם סוריה. עיראק נהנתה היסטורית מחלק הארי של מי הנהרות הללו, שסיפקו באופן היסטורי את אדמות הביצות העונתיות הדרושות לגידול מזון. אבל המים האלה נסוגו בעשור האחרון, אפילו הרבה לפני השלמת סכר איליסו. למעשה, צפון עיראק וסוריה היו ספורות בבצורת כה חמורה עד 2014, עד שחלק מהאנליסטים מאמינים שהתהפוכות החברתיות-כלכליות שנוצרו כתוצאה מכך תרמו לעלייתה של המדינה האסלאמית.

סכר איליסו ופרויקטים נוספים במעלה הזרם באגן החידקל-פרת ממשיכים להוות מקור למתיחות בין מדינות גדות, והסכר צוין לאחרונה על ידי ראש ממשלת עיראק חיידר אל-עבאדי כגורם שמחמיר את הבצורת הנוכחית בעיראק. שינויי האקלים עשויים להחמיר את עימות המים הזה לאורך זמן. האו"ם מדרג את עיראק כמדינה החמישית הכי פגיעה בעולם לשינויי אקלים, ולפי הערכות מסוימות נהר הפרת נמצא בסיכון להתייבש לחלוטין כבר ב-2040.