"אני כל כך אובססיבי לגבי כל מילה, כל פסיק ברומן, שבהתחלה היה לי קשה להרהר לשחרר." רו קוון אומרת על העיבוד למסך של רב המכר שלה ב-2019, המבעירים. "התגובה הראשונה שלי במשך חצי יום הייתה כמו, 'טוב, אני מניח שאני רק אלמד איך לעשות תוכניות טלוויזיה'." אבל ההוצאה לאור הייתה מלאה בשיעורי כניעה עבור הסופר. "הייתי בדיוק כמו, 'טוב, לא, קראתי בדיוק תסריט אחד מהחיים שלי. אני לא בקיא בזה.'" היא ויתרה על השליטה לשני יוצרי קולנוע שאת עבודתם היא מעריצה. שיתוף פעולה בין תסריטאי ליסה רנדולף (ג'סיקה ג'ונס, בן אובד) ובמאי קוגונאדה (קולומבוס, פצ'ינקו) מתבצע כעת.
היא מצאה מוצאים אחרים להתעסקות בפסיקים שלה. בשנת 2014, קוון התחיל לכתוב לְהַצִיג (Riverhead), ובמהלך העשור שבינתיים ליטש אותו כך שהוא נוצץ כמו נופך לאור אש. "אני רוצה שהפרוזה תגיע למקום שבו אני יכול לקלוט אותה באקראי, לקרוא שני משפטים ולא רוצה לשנות שום דבר במשפטים האלה". ברומן, צלמת קוריאנית אמריקאית בשם ג'ין מוצאת את עצמה חסומה יצירתית, במקביל לכמיהתו של בעלה להפוך לאב מתרחקת בכאב מהרצון שלה להישאר חשוכת ילדים. בלרינה פצועה בשם לידיג'ה, אותה היא פוגשת במסיבה, משחררת התעוררות אמנותית וחושנית כאחד.
קוון, שגר בסן פרנסיסקו ("התוכנית ארוכת הטווח היא להיות כאן עד ששינוי האקלים יגרש אותנו"), אומר כי לְהַצִיג פרחה מהערכתה ארוכת השנים לצילום ו"יחסיו המסובכים והעמוסים למציאות, ולתלות במעט זמן, קצת מהעבר" יחד עם אהבה שהתגלתה לאחרונה לריקוד. תוך כדי צפייה בהופעה של בלט סן פרנסיסקו של אלכסיי רטמנסקי טרילוגיית שוסטקוביץ', "היתה לי חווית גוף מלאה בזמן הצפייה, שבה חשבתי שהגוף של הרקדנים – כמו, ה תאים– דיברו ישירות אל הגוף שלי." קוון לקח שיעורי מבוא לצילום ובלט בניסיון ללכוד את התחושה הגופנית של יצירת שתי צורות האמנות.
מוקדם יותר השנה, קוון כתבה מסה על הסיבה לכך שהיא מקווה שהוריה לא יקראו את הספר, לאור התיאורים הגלויים שלו של תאווה ותאוותנות – נושאים שאליהם לקח קוון טבילה חקרנית עם אנתולוגיית הסיפורים רבי המכר משנת 2021 קינק, שאיתו היא ערכה יחד גארת' גרינוול. הוא כולל פיקציה הבוחנת תשוקה של מחברים כמו אלכסנדר צ'י, מליסה פבוס, רוקסן גיי, ו כריס קראוס. הסיפור של קוון עצמו, "מילה בטוחה", פורסם לראשונה על ידי פלייבוי ובמרכזו גבר מנווט את התשוקות המיניות הכנועות החדשות של חברתו שנחשפו בביקור משותף אצל דומינטריקס.
"אחד התרופות החזקים ביותר לסוגים העמוקים ביותר של בדידות, הבושה הגרועה ביותר שחשתי, הייתה האחווה שמצאתי בספרות ובאמנות של אנשים אחרים", אומר קוון. "זה העיקרון המנחה אותי בעבודה שלי. אני כל כך רוצה לפגוש את הבדידות של אחרים ואת הבדידות של אחרים ואת הבושה של אחרים".
ראיון זה עבר עריכה ותמצית לצורך הבהירות.
יריד ההבלים: איפה התחיל הספר בשבילך?
RO Kwon: אחד הניצוצות הראשונים לספר היה שהתעניינתי במה, כאישה, אני מרגישה שמותר לי ומעודדת אותי לרצות, ומה אני מרגישה לחוצה להסתיר את הרצון שלי אליו. רציתי שיהיו בעמוד נשים שרוצות הרבה, לראות מה קורה אם נותנים להן מקום לרוץ אחרי מה שהן רוצות. שאפתנות ממשיכה להרגיש כמו דבר מאוד טעון עבור, אני חושב במיוחד, חברות האמניות שלי וחברות סופרות אפילו לומר בקול רם. אמירת המילים "אני אישה שאפתנית" עדיין מרגישה ממש מסוכן.
ג'ין, כמו המספרים ב המבעירים ובסיפור הקצר שלך "מילה בטוחה", התחנכו נוצריים ואיבדו את אמונתם, שאני יודע שזה משהו שגם אתה חווית. אבל שני המספרים האלה היו גברים לבנים. כמובן, אני מבין שג'ין הוא בדיוני, ושאתה לא ג'ין, אבל אני סקרן לגבי ההבדל בין כתיבת מספר שמרגיש מבחינה ביוגרפית, על הנייר, שונה או יותר דומה לך.
עם המבעירים, זה לא היה כאילו נכנסתי ואמרתי לעצמי, אני הולך לכתוב ספר מנקודת מבטו של אדם לבן. זה נאמר בהתחלה מפיבי, נקודת המבט של האישה הקוריאנית, וזה בסופו של דבר השתנה. אני מאמינה מאוד בלהתחקות אחר רצונותיו וצרכיו של הספר, ולא לכפות את מה שאני חושב שהספר צריך להיות.
אבל עם הספר הזה, רציתי מאוד לכתוב מנקודת מבטה של אישה קוריאנית, ולא לתת לספר להשתנות שוב, בצורה כזו, אם בכלל אפשר. בדיעבד, חשבתי שאולי חלק מהסיבה שזה קרה עם המבעירים, יכול להיות שחלק ממני ניסה להגן על עצמי קצת. נראה שהרבה אנשים מניחים שפיבי הייתה דמות עומדת עבורי, מה שבהחלט היה קצת פרוע כי הייתי כאילו, לא הפצצתי מרפאה להפלות! זו בהחלט הייתה השאלה הנפוצה ביותר: עד כמה הספר הזה היה אוטוביוגרפי? ואלוהים אדירים, ובכן, לא עשיתי את זה.
רציתי לתת לעצמי להיות הרבה יותר לא מוגן בספר הזה. סקס עומד במרכז הספר הזה. ובהיותי קוריאנית, קתולית לשעבר ונוצרית לשעבר, חלק מהמסע של הספר הזה היה כרוך בכמה מהחרדה והבהלה המדהימות ביותר שחוויתי בחיי.
אני מצטער!
חלק ממני פשוט היה מתבונן בעצמי ושהיא כאילו עשית את זה לעצמך. למה? אף אחד לא הכריח אותך לעשות את זה. אף אחד לא גרם לך לכתוב את הרומן המוזר והמעצבן הזה.
זה עדיין נכון שכל תא בגוף שלי נראה משוכנע ש…בכנות, מסר שאני כל הזמן שומע הוא: אתה הולך להיהרג. לא עבר כל כך הרבה זמן שאפשרה אישה קוריאנית להתגרש בגלל שהיא מדברת יותר מדי. אתה יכול להתגרש בגלל – זה הורג אותי, התעצבנתי על זה יום אחד – אתה יכול להתגרש בגלל מעבר דירה במהלך יחסי מין. ובאותו זמן, להתגרש היה גזר דין מוות. אני פשוט לא כל כך רחוק מהזמן שזה היה נכון. והגוף שלי מודע לחלוטין לכך שלתת כל רמז לעולם שאי פעם קיימתי סקס זה דבר כה מפר כללים. אני די בטוח שאפילו לא סיפרתי לסבתא שלי שאני קווירית. פשוט נתתי לה לחיות את חייה בשלום. היא כמעט בטוח חושבת שלהיות קווירית זו מחלה. זה פשוט לא כל כך נדיר. זה בכלל לא רק הדור של סבתא שלי.
חלק מהחרדה העמוקה לגבי זה נובעת גם מהדרכים שבהן אני כותבת על מיניות וקינק, במיוחד המיניות של ג'ין, היא שאפשר לפרש אותה בצורה שגויה כמתיישרת בדיוק עם כמה מהסטריאוטיפים הכי מזיקים לגבי אנשים שנראים כמוני. שאנחנו כנועים, היפר-מיניים, צייתנים, שאנחנו מוכנים להתעלל. אבל אני כן מאמין שההתרחקות מלקרוא שם למה שאני מרגישה מחויבת לכנות, זה בעצמו מביא נזק משלו.
אני חושב הרבה על משהו שחבר שלי גארת' גרינוול אמר. אני מפרפרזה, אבל הוא אמר משהו כמו: "אני לא כותב בשביל אנשים שחושבים שאני מגעיל. אני כותב בשביל אנשים שכבר חושבים שאני יפה". ברור שלג'ין יש רגשות סותרים מאוד לגבי הרצונות שלה, והיא פועלת דרך הרגשות המסוכסכים האלה. קיוויתי שהספר הזה לפחות בחלקו יהפוך או יהפוך לחגיגה של הגוף שלנו, וחגיגה של גופים שאומרים להם שאנחנו לא זוכים לרצות את מה שאנחנו רוצים.
כשדיברה על חוסר הרצון שלה להביא ילד לעולם, ג'ין אומרת שהיא לא יכולה להתווכח על הדחף להתהוות, שהרגיש כמו מקבילה כזו לבטחון או היעדרו לגבי אמונה באלוהים.
זו הייתה אובססיה אחת של הספר, הדרכים השונות האלה – עם אמונה, עם לרצות ילדים או לא, עם תשוקה מינית, עם תיאבון בכלל, כולל לאוכל – שהגוף שלנו כל כך חזק. לא הצלחתי – וניסיתי – אני לא יכול לטעון את עצמי להאמין באל נוצרי. שוב, אני לא יכול להתווכח עם או מתוך תשוקה מינית. אני מוקסם מהדרכים שבהן מעולם לא הצלחתי לנמק או לטעון את עצמי מתוך מי שאני נראה ומה אני רוצה ומה אני מאמין.
יש לי חברים ואהובים שכל כך רוצים ילדים. ואני יודע איך לחלוטין, עם כל הווייתי, מעולם לא היה לי את הרצון הזה. עם ג'ין ובעלה, היא, אפילו יותר בנחישות ממני, לא רוצה ילדים. תמיד אמרתי שאם בן זוגי התעורר יום אחד והבין שהוא בהחלט רוצה ילדים, אז אמרתי לו, נעבוד עם זה ונמצא משהו. אבל עבור ג'ין, זה רחוק יותר ממני בספקטרום. היא בדיוק כמו, "אני לא יכולה לדמיין את זה." אז יש את שברון הלב העמוק של מה אתה עושה אז כשהחיים שלך הופכים לא מתאימים למישהו שאתה אוהב מאוד?
יש עוד סיפור אהבה מסוגים – רוח הרפאים של קיסאנג מתחילה לדבר אל ג'ין.
סיפור קיסאנג, העצמות החשופות של ההתאבדות הכפולה, עם מישהו שעמד להתחתן איתה, זה מבוסס בצורה רופפת מאוד על סיפור משפחתי. זה מרתק אותי, בין השאר, כי חלק מהסיפורים המשפחתיים ששמעתי לרוב, ובאמת שלא שמעתי כל כך הרבה סיפורים משפחתיים, קשורים לאנשים שמפוצצים את חייהם מאהבה. זה הפך לי אישי במיוחד כשהקונפליקט שיש לג'ין עם הוריה, איפה שהם לא רצו, שבו הם אומרים, "אם אין לך נישואים בכנסייה אז אנחנו לא נבוא". ההורים שלי אמרו לי את זה. נקטתי בעמדה פחות קשוחה. אני כל כך לא נוצרי. עם זאת, חשבתי, אם זה כל כך חשוב לכולכם, אז בסדר, מה שלא יהיה. אנחנו יכולים להיות מעורבים כומר.
הקיסנג שממלאת את התפקיד הגדול הזה במיתולוגיה של המשפחה שלי, שמה לא שרד. צללתי למחקר, שבעצמו התחיל להרגיש ממש מגביל, כי פשוט נעשיתי יותר ויותר אובססיבי לגבי הצורך שהפרטים ההיסטוריים יהיו נכונים בדיוק. ובשלב מסוים, מה שנעשה מאוד משחרר זה שקראתי על גברים קוריאנים בקוריאה שמסתכלים בהיסטוריה הקוריאנית ומשחים אנשים מהעבר כאבות קדמונים קווירים, בגלל כל הדרכים שבהן אנשים קווירים נמחקים מההיסטוריה. זה ממש שיחרר אותי. הייתי כמו, אתה יודע מה? אנחנו מדברים על רוח רפאים, שתועל דרך שמאן, והיא יכולה לעוף. אני יכול להמציא כמה דברים.
אחת ההנאות הגדולות ביותר שלי בספר היא למצוא דמות מספר אחר של המחבר – וקיבלתי את זה ב התערוכה, עם ביקור מהעולם של המבעירים.
יש בי חלק שכמעט מאמין שגרסה אידיאלית של ספר קיימת לי מראש. ואני פחות מרגישה שאני ממציאה משהו בסיפורת, ושאני יותר מתקדמת לקראת ספר שכבר קיים. בכנות, זה מרגיש יותר מרגיע מאשר…
שאתה משחרר צורה במקום שתצטרך למצוא אותה בעצמך.
כך זה לא הנוף הפתוח לרווחה של בחירה אינסופית, אלא במקום זאת עובד דרכי לשחרור, כמו פסל מתוך סלע. העולם של המבעירים מרגיש לי כאילו זה כמעט קיים. כשאני מרגיש יותר מדוכדך לגבי העולם, אני פונה לפעמים לפיזיקת הקוונטים לנחמה, למאמרים ולספרים שמיועדים להדיוטות. אני אוהב לקרוא שיש אינסוף גרסאות של העולם, ובדרכים שכמעט חורגות מהשפה. ב המבעירים, עולם שבו הפציצו את המרפאות להפלות, הגרסה הזו של העולם, זה נראה לי קיים. זה עדיין הרגיש כל כך תוסס, שזה הרגיש טבעי לעולם של לְהַצִיג להשתייך גם לשם.
סביר להניח שאני עובד לקראת טרילוגיה או טריפטיכון, או רביעייה, של ספרים שבהם הם קשורים בצורה רופפת מאוד. אבל איפה מה שקורה בעבר, בספרי העבר האלה, ממשיך להתקיים בספרים הבאים. אני חושב שהתצלומים של ג'ין – כלומר, מי יודע, זה הימים הראשונים – אני חושב שהתמונות של ג'ין יופיעו בספר הבא.
זה נשמע כאילו אתה כבר עובד על הספר השלישי.
אני מתקשה באמת למשוך את עצמי לסיפורת מאשר אי פעם. זה היה ממש מבלבל. זה פשוט נשאר טרור כל כך מרכזי, שהטרור שג'ין חש בו לְהַצִיג, הפחד שלה שהתמונות עזבו. כי זה קורה לפעמים. מדי פעם, יש אמנים שפשוט לא כותבים שוב לעולם, לא עושים שוב את האמנות שלהם. אני כל כך חושש שהמילים עזבו. אבל אני מנסה להתאזר בסבלנות, ואחסנתי, ואספתי דיווחים על סופרים שנקלעו לשקט של שנים, כי אני יודע שהנפש והגוף שלי נמצאים במיטבם כשאני כותב ספרות. כל יום. וכרגע אני לא מסוגל, אבל אני מנסה.
