יש כמה דברים שאנחנו עדיין לא יודעים על מה א קמאלה האריס הממשל ייראה. בנושאים מהכלכלה ועד לענייני חוץ, נותרו פערים בהצעות המדיניות של סגנית הנשיא – והיא נראתה, במקרים מסוימים, מעורפלת בכוונה. (אולי עדיף לשמור על קואליציה כל כך רחבה מבחינה אידיאולוגית שהיא כוללת איכשהו את שניהם דיק צ'ייני ו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז.) אבל הרעיון שזה הופך אותה לכמות לא ידועה הוא דרגש: בנושאים החשובים ביותר של הבחירות האלה, אנחנו יודעים מי זו קמאלה האריס. וחשוב לא פחות, אנחנו יודעים בדיוק מי היא יָרִיב גם הוא.
עם זאת, נראה שהרעיון שהאריס הוא סוג של סימן שאלה פוליטי משתרש בקרב כמה מבקרים ומתלבטים. ה וול סטריט ג'ורנל מערכת המערכת מיתגה את סגנית הנשיא כ"תעלומה" באוגוסט, והאשימה אותה בכך שאמרה לבוחרים "הם יצטרכו לבחור בה כדי לגלות במה היא באמת מאמינה" – האשמה של העיתון. יוסף שטרנברג חזר על עצמו לאחר הוויכוח שלה עם דונלד טראמפ החודש הזה. לאחרונה, ה ניו יורק טיימס' ברט סטפנס– שמרן אנטי-טראמפ – השתמש בטור שלו כדי לתאר את "אי הנוחות" שהוא חש בהצבעה להריס בגלל האטימות לכאורה שלה, שלדבריו תרמה ל"תפיסה רחבה של חוסר רצינות".
"הבעיה שיש להרבה אנשים עם קמאלה היא שאנחנו לא יודעים את התשובה שלה דָבָר" אמר סטפנס הלאה ביל מאהרהתוכנית של יום שישי, מגינה על הטור שלו.
"אבל אתה יודע שֶׁלוֹ תשובה ל הַכֹּל," של MSNBC סטפני רוהל ירה בחזרה, וציין שהאריס "לא רצה למושלמים – היא מתמודדת נגד טראמפ". "אני מרגיש שאתה הכלב שאנחנו מנסים להיכנס למכונית כדי ללכת לווטרינר," אמר מאהר.
סטפנס – שאמר שהוא לא מצביע לטראמפ – אינו טועה לחלוטין ביתרונות הטיעון שלו: מועמדים צריך להרוויח את התמיכה שהם מקבלים, והם צריך לבטא סדר יום שלטוני. זה לא בלתי הגיוני או לא הוגן להחזיק מועמדים – אפילו את אלה שאתה תומך בהם – למערכת של ציפיות.
אבל האריס היא לא בדיוק "תעלומה", גם אם נראה היה שהקמפיין שלה מתמקד יותר באווירה טובה מאשר בהקשה על פרטי סדר היום שלה: היא הייתה סנטורית במשך ארבע שנים וסגנית נשיא בשלוש וחצי האחרונות. . ולמרות שחלק מהעמדות שלה השתנו בזמן הזה, כולן היו בטווח הנורמלי של כנסים דמוקרטיים. זה אולי לא עונה ספציפית לשאילתה של סטפנס, בטור שלו, לגבי אילו "מגבלות לתמיכה האמריקאית באוקראינה" עשויות להיות לה, למשל. אבל היא הבהירה שגישתה תתבסס על תמיכת ארה"ב ארוכת שנים במוסדות שטראמפ גילה אדישות ולעתים קרובות עוינות כלפיהם. "אנחנו מבינים את החשיבות של הברית הצבאית הגדולה ביותר שהעולם ידע", אמרה האריס על נאט"ו במהלך הוויכוח הראשון שלה – ואולי היחיד – עם טראמפ. זה לא ממש מדבר על הניואנסים שסטיפנס מעלה, כמובן. אבל לא ניתן להתייחס לפרטים האלה אלא אם כן ארה"ב תקבע את השאלות הרחבות יותר על דמוקרטיה, הגינות ואמת שהבחירות האלה תלויות בהן.
טראמפ – שלעתים קרובות נחסכת ממנו הציפייה המעצבנת שתוכניותיו יהיו קוהרנטיות, מפורטות או עקביות – פועל על סדר יום אוטוריטרי. המצע שלו תלוי בהשמצות ובדמוניזציה של מהגרים ובהבטחה של "גמול" נגד אלה שהוא זיהה כאויביו שלו ושל תנועתו. "המדיניות שלו", עד כמה שהוא אי פעם מדבר עליהן, הן ערבוביה של הבטחות עוגה בשמיים, אינסטינקטים בטן ועמדות סותרות שנועדו בעיקר לספק כיסוי לתוכנית שהוא בֶּאֱמֶת דואג ל: גיבוש הכוח. זה הופך את השאלה מאילו "תקנות היא רוצה להיפטר ביוזמתה לבנות שלושה מיליון בתים חדשים בארבע השנים הקרובות", כפי שהציג סטפנס, קצת אגבית לשאלה הבסיסית יותר של הבחירות הללו: איזו מדינה אנחנו הולכים להיות?
התשובה של האריס ל זֶה לא נראה כמו תעלומה גדולה. גם טראמפ לא, למרות התקפי האמנזיה שככל הנראה מחקו את הזיכרונות של כמה אמריקאים מארבע השנים הראשונות שלו בתפקיד והעמימות שהוא ניסה לטפח לגבי מה שהוא יעשה בפעם השנייה. "אנחנו יודעים בדיוק", כפי שניסח זאת רוהל לסטפנס שישי, "מה טראמפ יעשה, מי הוא ואיזה איום הוא על הדמוקרטיה".
