ג'ו ביידן– חלק מהחיים האזרחיים האמריקאים במשך יותר מחצי מאה – ישב מאחורי הדלפק הנחוש. הוא נראה כאילו הוא מתקופה אחרת, ותיאר אמריקה שכעת נראה שהיא קיימת בעיקר בפלפולים. "אמריקה של החלומות שלנו", אמר לקראת סוף נאום הפרידה שלו ביום רביעי בערב, "תמיד קרובה יותר ממה שאנחנו חושבים".
בינתיים מתבשל סיוט אמריקאי: דונלד טראמפהאיש שפעל נגדו כ"איום קיומי" על הדמוקרטיה, מחכה בכנפיים כדי לרשת אותו – עם שליטה מאוחדת בממשלה בוושינגטון, ומוסמכת לאחרונה על ידי השיטה אותה ביקש להפיל לפני ארבע שנים.
הבידניזמים של הנשיא – לגבי "נשמת אמריקה", "קסם אמריקה", "סכנה ואפשרות" – נראו קלות וחסרות סרק מפני הסכנות של הרגע הפוליטי הזה, שעל חלקן הזהיר בפריים-טיים שלו, שנמשך 17 דקות. כתובת: "האוליגרכיה…המתגבשת באמריקה", משבר האקלים, בינה מלאכותית ו"המתחם הטכנולוגי-תעשייתי". אבל ביידן לא הצליח להתעמת באופן מלא עם "הכוחות החזקים האלה" במהלך הנשיאות שלו; כל "אנחנו צריכים…" שלו צלצל חלול במיוחד עם שחר של ממשל חדש שאין לו עניין ברפורמה של בית המשפט העליון השמרני, הגבלת הסמכות הביצועית שטראמפ עצמו דחף להתרחב, ובהתמודדות עם "ריכוז הכוח והעושר ." לגרום למיליארדרים "לשלם את חלקם ההוגן?" הנשיא הנכנס הוא מיליארדר, ויד ימינו הוא האיש העשיר ביותר על פני כדור הארץ.
ביידן, כמובן, עשה הצעה לעידנים, ועודד ראייה ארוכה של ההיסטוריה ומורשתו. אבל זה היה מסובך בגלל כמה מהחלטות המדיניות שלו עצמו, במיוחד תמיכתו הבלתי מעורערת בהפצצת ישראל על עזה והחלטתו ששינתה את ההיסטוריה לרוץ לכהונה שנייה שאפילו הודה שאולי לא הצליח לסיים.
החדשות הגדולות בנאומו של ביידן היו עסקת הפסקת האש שישראל וחמאס הסכימו לה מוקדם יותר היום. "התוכנית הזו פותחה ונוהל על ידי הצוות שלי", אמר בראש דבריו, "והיא תיושם במידה רבה על ידי הממשל הנכנס".
אבל טראמפ טען גם הוא לניצחון. "הסכם הפסקת האש האפיפי הזה יכול היה לקרות רק כתוצאה מהניצחון ההיסטורי שלנו בנובמבר", כתב. טראמפ היה "10 הסנט החסרים מהדולר", אמר פקיד אמריקאי לאקסיוס – ואחרי שהכריז על העסקה מוקדם יותר באותו היום, ביידן נשאל על ידי כתב אם לנשיא הנבחר מגיע קרדיט כלשהו: "האם זו בדיחה?" ביידן השיב.
עם זאת ייתכן שההסכם השברירי היה מתגבש – נראה היה שהוא בסכנת פריצה ביום חמישי בבוקר, לאחר שישראל האשימה את חמאס ביצירת "משבר של הרגע האחרון" ודחתה הצבעה בקבינט לאישורו – מלחמת ישראל-חמאס בוודאי תהיה היבט מכונן במורשתו של ביידן. הכניעה שלו ל בנימין נתניהושהתריס נגדו בכל צעד ושעל, ערער את החוזק והמנהיגות האמריקאית שהנשיא בעל מדיניות החוץ ביקש להקרין על הבמה העולמית. הניתוק לכאורה שלו, לעתים קרובות, מממדי המוות והסבל בעזה – ועוינותו הרפלקסיבית לגינויים בינלאומיים פורמליים למצור על נתניהו – הסגירו את זהותו הפוליטית כ"האמפתיה העליון". והטיפול שלו במשבר – גם המדיניות וגם הפוליטיקה שלו – היה כנראה אלבטרוס למסע הבחירות שלו.
קמאלה האריס אולי הייתה מצליחה להשתחרר מהנטל – אילו הייתה מוכנה יותר להיפרד עם ביידן. אבל היא בעיקר סירבה לעשות זאת. ביידן לא בדיוק החזיר לה את הנאמנות: מאז התבוסה של סגן הנשיא שלו, הוא התעקש שוב ושוב שהוא יכול היה לגבור על טראמפ: "באמת חשבתי שיש לי את הסיכוי הטוב ביותר לנצח אותו", אמר ביידן USA Today בראיון יציאה בשבוע שעבר, אפילו כשהודה שאולי לא היה יכול לשרת ב"בן 85, 86" – הגיל שבו הוא יהיה בסוף כהונתו השנייה. זה כנראה תסכל את האריס, והציג את מה שחלק מהמקורבים אליה תיארו בפני וול סטריט ג'ורנל בתור "נאמנותו החד-צדדית" של ביידן.
בנאום המשרד הסגלגל שלו ביום רביעי בערב, ביידן שיבח את האריס כ"שותף נהדר", ואיחל ל"ממשל הנכנס הצלחה": "אני רוצה שאמריקה תצליח", אמר ביידן. הוא הזכיר את פסל החירות – אנדרטה לאידיאלים אמריקאים שסיבולתם עומדת בניגוד מוחלט לאופי הארעי של הנשיאות – וסיפר את סיפורו של האיש שתפקידו היה לטפס על "הלפיד שלו ולהבריק את כאבי הענבר כל כך קרני אור". יכול להגיע כמה שיותר רחוק." ביידן מקווה שהמורשת שלו תהיה של "שומר הלהבה". אבל זה מטיל אור עמום עכשיו לתוך החשיכה הקרובה, כשהוא מתכונן להחזיר את הכוח לידי טראמפ.
