הבחירות לנשיאות באיראן היו זה מכבר שלב בין שני פלגים מרכזיים: אלה הדוגלים בהדוקת הקשרים עם המערב ואנשי הגנה מהפכניים המעדיפים את המזרח. הבחירות האחרונות הללו מדגישות היטב את הקשר העמוק בין מדיניות הפנים והחוץ של איראן – תיאטרון פוליטי של מתונים מול קיצונים. בעוד שהתפיסה המערבית הרווחת היא שאיראן, כממשלה מהפכנית, חסרה את הרציונליות לדיפלומטיה מחושבת ומעולם לא ביקשה להיות מדינה "נורמלית", השקפה זו לא מצליחה לתפוס את התמונה המלאה. המצב הנוכחי של הפוליטיקה הפנימית של איראן, במידה מסוימת, הוא תוצאה ישירה של מדיניות המערב – בין אם מכוונת ובין אם לאו.
מכמה סיבות, נשיאותו של מסעוד פז'קיאן מציעה הזדמנות נדירה לשבור את הקיפאון ביחסי טהראן עם המערב. עם זאת, הבעיה היא הדפוס שהופיע שוב ושוב במדיניות החוץ של ארה"ב: חיזוק מעמדם של דתיים קשוחים באיראן והורדת רפורמות מבניות. מבט על ההיסטוריה האחרונה מגלה כיצד המדיניות של וושינגטון דחפה את איראן ללא כוונה לעבר רדיקליזם, ומנעה ממנה להפוך למדינה מנורמלת בתוך הסדר העולמי.
המדיניות הראשונה של ארה"ב הייתה השמדת ערוצים דיפלומטיים. ההכרה הרווחת היא כי הפרישה של ארה"ב מהסכם הגרעין של 2015 – למרות עמידתה של איראן בהסכם במשך שנתיים ו-15 בדיקות מאומתות – הייתה דחייה בוטה של הסכמים ונורמות בינלאומיות, שרבים מהם סייעה ארה"ב ליצור. זו לא הייתה הפעם הראשונה שמדיניות ארה"ב מערערת את הדיפלומטיה. בשנת 2001, איראן מילאה תפקיד בונה בשיתוף פעולה מודיעיני עם ארה"ב במאבק נגד הטליבאן ועזרה להקים את ממשלת אפגניסטן במהלך ועידת בון. איראן גם נשארה ניטרלית במהלך הפלישה האמריקנית לעיראק. באותה תקופה הנשיא חתאמי, אלוף בדיאלוג עם המערב, הוביל את איראן, והמבנה הפוליטי עדיין לא היה מוכן להתנגד לו. עם זאת, נאום "ציר הרשע" הידוע לשמצה של ג'ורג' וו. זה הוביל לסדרה של עימותים מתעצמים, כולל שאיפותיה הגרעיניות של איראן תחת אחמדינג'אד, מיליטריזציה אזורית ועליית משמרות המהפכה (IRGC) כ"מדינה בתוך מדינה".
ההתפתחויות הללו החריפו במהלך כהונתו של דונלד טראמפ, שאחרי שנים של משא ומתן קפדני, הוציא את ארה"ב בפתאומיות מהסכם הגרעין. החלטה זו החיתה מחדש גורמי ימין קיצוני בתוך המשטר האיראני, והובילה לחזית מדינית מאוחדת שדיכאה את האופוזיציה ודחפה את איראן לעבר העשרת אורניום בשיעור של 60% תוך צמצום התחייבויותיה הביטחוניות כלפי המערב.
אלמלא נשיא איראן אברהים ראיסי ושר החוץ הקשוח שלו נספו בהתרסקות מסוק, האזור היה יכול להיות על סף מלחמה רחב היקף בה מעורבת ארצות הברית. אולם כעת, עם עליית הרפורמיסטים ומסעוד פז'קיאן בתפקיד, ישנה הזדמנות חדשה – אולי סופית – לפתור את המבוי הסתום בין איראן למערב. נכון לעכשיו, שתי סוגיות עיקריות נותרו קריטיות: תיק הגרעין של איראן והמשברים המתמשכים במזרח התיכון. אלו הם מבחני מפתח לדיפלומטיה האמריקנית עם איראן. עד כה הצליחו האמריקנים לעצור כל תהליך רפורמה באיראן וסייעו להעצים את הקשוחים של איראן; אבל ההקשר הבינלאומי שונה כעת, ולאיראן יש יותר חופש מתמיד לפעול ככל שחוסר היציבות העולמית גוברת.
החזרה הפוטנציאלית של טראמפ לבית הלבן, יחד עם הסלמה במתיחות בין וושינגטון לבייג'ין, כמו גם מלחמת אוקראינה המתמשכת וההעמקת הסכסוך של ישראל במזרח התיכון, עשויות להפוך את המצב לקשה עוד יותר. אם הסנקציות של איראן על תוכנית הגרעין שלה יישארו בלתי פתורות, לטהרן יש כמה אפשרויות, כולל עורר סכסוך בין ישראל ללבנון, שיבוש נתיבי שיט בים האדום ובמיצר באב-אל-מנדב, רדיפה לפיתוח נשק גרעיני, או הזמנת סין ורוסיה. לתוך המפרץ הפרסי על ידי הצעת בסיסים צבאיים בנתיבי מים אזוריים אסטרטגיים.
התפקיד הפוטנציאלי של איראן כסוס טרויאני עבור סין ורוסיה באזור עשוי לעצב מחדש את הביטחון והגיאופוליטיקה העולמית. עבור ארצות הברית, זה הזמן להתרחק מהמזרח התיכון ולהתמקד במשברים אסטרטגיים וגיאופוליטיים גדולים יותר. התוצאה של מלחמת אוקראינה עשויה להשתנות באופן דרמטי עם הפורמליזציה של הסכם ביטחון בין טהראן למוסקבה, מהלך שישפיע עמוקות על המערב ואירופה.
בהינתן הדינמיקה הזו, על ארצות הברית לנצל את ההזדמנות שמציעה השינוי הפוליטי הפנימי של איראן. אם הדיפלומטיה תיכשל שוב, איראן תמשיך בציר שלה למזרח, ותעמיק את הקשרים עם סין ורוסיה – תרחיש שוושינגטון לא יכולה להרשות לעצמה. ככל שמשטר הסנקציות מתארך, הוא מעודד את עלייתם של אנשי חזית קשוחים ומיליטריזציה בתוך איראן, מה שמקשה עוד יותר על הדיפלומטיה העתידית. בהתחשב במאמצים של ארה"ב לבלום את השפעת משמרות המהפכה באזור ובפנים, הסכם על תוכנית הגרעין של איראן עשוי לשמש צעד קריטי לבניית אמון. אי עמידה בהתחייבויות בינלאומיות כנראה יאלץ את המשא ומתן העתידי להתמקד במספר הנשק הגרעיני שברשות איראן במקום למנוע את פיתוחם.
אם דיפלומטיה היא באמת אומנות המשא ומתן והעמידה בהסכמים, עכשיו זה הזמן של שני הצדדים לבנות אמון ולעבור מעימות לשיתוף פעולה, ולפתור את המשבר במזרח התיכון בשורשו.
