ערים מעטות יכולות לתבוע את ההיסטוריה כמו גדנסק. היסטוריה מהסוג המכובד והאצילי שחסרה יומרה אבל לאט, ואז לפתע משנה את העולם. ההיסטוריה הונחתה על גדנסק ונוצרה שם, מרצון על ידי אזרחיה או כתוצאה מכוחות חיצוניים גדולים יותר שראו בעיר כלי משחק לשאיפותיהם הגדולות יותר. לאחר מלחמת העולם הראשונה, גדנסק הפעילה אוטונומיה כעיר חופשית תחת מנדט של חבר הלאומים, אך נותרה תחת עינו הפקוחה של שכנה מתחדשת שנפגעה מתנאי הכניעה שלה במסגרת חוזה ורסאי. עם זכויות ופריבילגיות מיוחדות בשנים שבין מלחמות העולם, כמו היכולת לפתח צבאית את חצי האי ווסטרפלט האסטרטגי בחוף הבלטי, שבו נורו היריות הראשונות של מלחמת העולם השנייה, גדנסק התקיימה בעמדה מתריסה ועם זאת פגיעה.
גדנסק, בדומה לפולין כולה, עמדה בקו של להיות עוצמתית ואז חסרת אונים, מתריסה ואז כפופה, לפעמים בו-זמנית. עבור פיטר אוליבר לו, מחבר ביוגרפיה עדכנית על גדנסק, 'סוד העיר הוא בין התוך שלה', הקיים 'על המתח בין עושר היסטורי לפריפריה יחסית, בין גדלות לפרובינציאליזם, בין מודרניות לשמרנות ובין שינוי להתמדה. ' זוהי עיר נהדרת באירופה שלעולם לא מכונה אחת הערים הגדולות של אירופה כמו רומא, פריז או וינה, ככל הנראה בגלל עצם הביניים שלה וזהותה הגדושה שנלכדה בין מעצמות יריבות. גדנסק לא שלטה על אימפריה, היא 'הוצאה מספיק ממרכזי הכוח כדי להתריס נגד רצונות השליטים', כפי שכותב לואו, אך היא גם הייתה 'עשירה ומשפיעה מספיק כדי ללכת בדרכה'. עם זאת, גדנסק תמיד זכתה ביראת כבוד מהמבקרים, כפי שצריכה כל עיר עם נטייה לשנות את מהלך ההיסטוריה.
בשנות ה-70 וה-80 תבעה גדנסק מהעולם סולידריות, הגינות ומתינות. העיר נלחמה בעריצות עם כלים נפוצים ורגילים שהפעילו אנשים רגילים כמו החשמלאי שהפך למנהיג הסולידריות לך ולנסה. במרכז הסולידריות האירופי, מוזיאון המוקדש להיסטוריה של סולידריות ותנועות עממיות אחרות נגד קומוניזם בגוש הסובייטי לשעבר, אחת התערוכות האחרונות היא סרטון הנאום של ולנסה בפני מושב משותף של הקונגרס האמריקאי בנובמבר 1989. לאחר ארה"ב סיפקה תמיכה ניכרת לסולידריות לאורך שנות ה-80, והנשיא ג'ורג' הוו בוש ביקר בגדנסק ביולי 1989, ולנסה ביקר בוושינגטון מאוחר יותר באותה שנה כדי להביע את תודתו כשהעולם אימץ את 'סוף ההיסטוריה' הלא ברור והפתאומי.
בשנת 2024, זה יכול להיות קל לראות את גדנסק כחלק מההיסטוריה שהיא עזרה ליצור, נשוי באופן מובהק לעידן שהגיע והלך. עם זאת, גדנסק, בדומה לפולין כולה, מגלמת היסטוריה חיה הנטועה היטב בהווה וממשיכה לעצב את מאזן הכוחות באירופה ואת הנוף הגיאו-אסטרטגי הרחב יותר. בשנת בחירות קריטית עבור ארצות הברית, גדנסק משמשת גם תזכורת חזקה לתפקיד החיובי שמילאה וושינגטון בתמיכה בתנועות דמוקרטיות כמו סולידריות ברחבי העולם, והתפקיד שהיא יכולה להמשיך למלא בעידן חדש של יריבות אסטרטגית . בנאומו הודה ולנסה שהתפיסה של ארה"ב לא תמיד חיובית בכל פינות העולם, אבל עבור פולין, התדמית של וושינגטון הייתה של חיבה.
דבריו של ולנסה מתקשרים קשר הדוק גם לעידן הנוכחי של פוליטיקת סכום אפס שמוותר על פשרה ומתינות במרדף אחר שבטיות. גדנסק קוראת לניואנסים ומשמשת תזכורת לכך שההיסטוריה נעשית על ידי אנשים פגומים ומורכבים כמו הנשיא וודרו וילסון. וילסון יכול להיות נערץ בו-זמנית בפולין על תפקידו ביצירת מדינה פולנית עצמאית כחלק מארבע עשרה הנקודות שלו, אך עדיין נותר שנוי במחלוקת מקומית בשל השקפותיו על גזע ועל נטיותיו האוטוקרטיות האחרות. כשם שהאמריקאים יכולים להרגיש גאים בתמיכה שהממשלה שלהם סיפקה זה מכבר לפולין ולמדינות אחרות הנלחמות למען חירותן, הם יכולים למתוח ביקורת בצדק על פעולות ממשלתיות אחרות שפגעו באזרחים והובילו למשבר אמון ולתפיסה שלילית של הכוח האמריקאי.
ולנסה אף הצהיר כי בימים שלפני מלחמת העולם השנייה נשאל 'למה אנחנו צריכים למות למען גדנסק?', כשהעיר הואשמה בכך ששוב 'הפרה את השלום' בלחימה נגד הסדר הקיים. לעתים ניתן לשמוע את אותו הפזמון בהתייחסות לשטח נאט"ו, כאשר הפינה הרחוקה ביותר של הברית כמו נרווה, אסטוניה, מחליפה את העיר הגאה על הים הבלטי. ב-1989, לאחר הצלחתה של תנועת הסולידריות וסופה הקרוב של המלחמה הקרה, טען ולנסה ש'אין עוד שאלה של למות למען גדנסק, אלא לחיות בשבילה'. כשם ש'לחיות למען גדנסק' נשאר חשוב מתמיד, עכשיו חשוב גם שאמריקה תחיה למען קייב, טביליסי, קישינב ובירות רבות אחרות שנלחמות על הישרדותן והשתלבותן במשפחת העמים האירופית. אלפי האנשים המתאספים כעת ברחובות טביליסי לאחר שהממשלה בראשות החלום הגיאורגי התערבה בתוצאות הבחירות מטרידות את השקט כדי שיוכלו לשנות את מהלך ההיסטוריה שלהם ברוח הגאה של סולידריות.
ייתכן שארצות הברית איבדה חלק מהזוהר והשפעתה ב-21רְחוֹב המאה, אבל הבריתות נרקמו ב-20ה' המאה עם מדינות כמו פולין ודרך נאט"ו הן אלו שימשיכו לספק לוושינגטון יתרון תחרותי. אלו הם קשרים עמוקים שנרקמו ברגעים המאתגרים ביותר על ידי פוליטיקאים ואזרחים מכל הסוגים והשכנועים הפוליטיים. בעוד שקמאלה האריס עשויה להיות יותר בעד נאט"ו מטראמפ ותומכת בתקיפות בבריתות ההיסטוריות של וושינגטון, אחת הנסיעות הראשונות באירופה של הנשיא טראמפ או הנשיא האריס תהיה כנראה לוורשה. בכך, רוח הסולידריות והחיים למען גדנסק תמשיך הלאה, פחות כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה ויותר כדי לאשר מחדש את כוחה של ההיסטוריה הזו כפי שעוצבה על ידי אנשים רגילים, אך עם זאת פגומים.
