בתחילת יוני 2024, מדינות דרום אפריקה אנגולה, בוצואנה, נמיביה, זמביה וזימבבואה הסכימו ליישם מדיניות ויזה משותפת חדשה, שתפשט את הנסיעות בין המדינות המעורבות. ההסכם מתרכז סביב אזור השימור חוצה הגבולות של קוונגו-זמבזי (KAZA), ששטחו גובל בכל מדינה.
המהלך מגיע כניסיון לאינטגרציה כלכלית אזורית נוספת. למרות שיש הרבה השוואות בינו לבין אשרת אזור שנגן האירופי, ישנם הבדלים חשובים. ראשית, הגבולות בין מדינות KAZA לא יהיו פתוחים לחלוטין, בניגוד לאזור שנגן באירופה. מבקרים בקבוצה, ללא קשר ללאום, עדיין יצטרכו להציג מסמכי נסיעה באופן רשמי בעת נסיעה בין המדינות המשתתפות. שנית, ההסכם אינו כולל תנועה חופשית לאזרחים המשתתפים. כדי לעבור ממדינה אירופאית אחת בשנגן למדינה באיחוד האירופי שאינה בשנגן, כמו אירלנד, מטיילים בדרך כלל דורשים הוכחת זהות, כגון דרכון של האיחוד האירופי. אולם לאחר שנכנסים למדינה, לאזרחי האיחוד האירופי יש זכויות מלאות לחיות ולעבוד במדינה זו ללא אפליה.
בפברואר 2023, ממשלות בוצואנה ונמיביה הסכימו לאפשר נסיעות חוצות גבולות עם תעודות זהות לאומיות בלבד, ובכך ביטלו את הצורך בדרכונים. ביסוס התנועה החופשית המוחלטת של עובדים מעבר לגבולות, כמו באיחוד האירופי, טרם התממשה.
יש סימנים שהמדינות צועדות בכיוון הזה. בפסגה בזמביה הסכימו המנהיגים להרחיב את מדיניות הוויזה החדשה למדינות אזוריות אחרות. הארגון לאינטגרציה של דרום אפריקה והעמוד האזורי המוכר של הקהילה הכלכלית האפריקאית הוא קהילת הפיתוח של דרום אפריקה (SADC). מטרתו היא לקדם שיתוף פעולה מדיני וכלכלי רב יותר בין 16 המדינות החברות בה. כל הרחבה של ויזת KAZA ומדיניות תנועת אנשים תתרכז ככל הנראה במדינות החברות בגוש.
ה-SADC הוא הגוף היורש של ארגון המדינות החזיתיות, קבוצה שמטרתה לשמר ולהגן על תנועות השחרור האזוריות המתהוות בשנות ה-60 וה-70. חלק מהפעילויות הפוליטיות העכשוויות של ה-SADC כוללות שליחת משלחת שמירת השלום נגד מרד M23 הראשון ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו ומשקיפי בחירות בסקרים הפרלמנטריים של מדגסקר ודרום אפריקה במאי. פעילותה באה בחסות הארגון לפוליטיקה, הגנה ושיתוף פעולה ביטחוני של הקבוצה ויש לה מקבילות במקומות אחרים ביבשת, כמו ECOWAS במערב אפריקה.
אולי בולט יותר הוא היחסים הכלכליים הרב-צדדיים שה-SADC מכונן ואשר חבריו משתתפים בו. בשנת 2008, כל חברי ה-SADC, מלבד שניים, אשררו בזמנו הסכם סחר חופשי, כאשר היוצאים מן הכלל הם אנגולה ו-DRC. בשנת 2019, אזור הסחר החופשי של יבשת אפריקה שאושרר לאחרונה (FTA) נכנס לתוקף ומכסה את כל מדינות ה-SADC מלבד מדגסקר, שחתמה אך לא אישרה את ההסכם. 47 מתוך 55 המדינות החברות באיחוד האפריקאי אשררו את ה-AcFTA; כולם מלבד אריתריאה חתמו עליו. גודלו והיקפו של ההסכם הופכים רבים מהסכמי סחר חופשי אזוריים קודמים, כמו ה-SADC FTA, למיושנים. הרחבת מדיניות הוויזה המוצעת עשויה לשמש כזרז לצמצום נוסף של חסמי הסחר בין משתתפיה בהווה ובעתיד. דוגמה לכך היא הרחבת איגוד מכס פוטנציאלית הכוללת כיום חמישה חברי SADC.
אמנת היסוד של SADC קוראת לביטול הדרגתי של גבולות לסחורות ולאנשים בין המדינות החברות בו. זה מהדהד יעדים דומים שהציב האיחוד האפריקאי עבור הארגון ברחבי היבשת. בשני המקרים, החלום כנראה רחוק עשרות שנים. בהשוואה לאיחוד האירופי, מדינות ה-SADC עניות משמעותית מאלו של קהילת הפחם והפלדה האירופית לשעבר בזמן הקמתה. הם אינם נהנים מתוכנית השקעות ענקית בסגנון תוכנית מרשל שסייעה בבנייה מחדש של תשתית אירופית לאחר מלחמת העולם השנייה. רבים תלויים בייצוא משאבים ראשוניים, כמו נפט מאנגולה ומינרלים מזמביה. נכון לעכשיו, האזור יציב יחסית; נקודת הבזק הגיאו-פוליטית הגדולה היחידה שעומדת בפני ה-SADC היא סכסוך קיבו ב-DRC, המבודד יחסית משאר האזור.
גם כאשר מעצמות זרות כמו סין וארצות הברית עוטות עיניים לחלק גדול מאזור דרום אפריקה, שילוב מוצלח עשוי להגביר את המינוף של השתתפות המדינות החברות ב-SADC בכלכלה העולמית בתנאים נוחים. כלומר, בהנחה שההיסטוריה של גושי סחר דומים היא כל מדריך.
