בהסלמה משמעותית של פעולות האיבה, ההתקפות האחרונות של ישראל על מתקנים צבאיים איראנים מסמנים נקודת מפנה קריטית בסכסוך הישראלי-איראני ובגיאופוליטיקה הרחבה יותר של המזרח התיכון. על ידי התמקדות במתקנים צבאיים בעומק שטח איראן, ישראל שיבשה את אסטרטגיית ההגנה ארוכת השנים של איראן, הנשענת על בריתות עם קבוצות פרוקסי כמו חיזבאללה וחמאס כדי להקרין השפעה ולהרחיק סכסוכים מגבולותיה. כשהתקיפות הישראליות נוחתות כעת בתוך איראן, טהראן עומדת בפני דילמה בניהול סכסוך שנלחם בעבר באמצעים עקיפים. השינוי מאלץ את איראן להתמודד עם נקודות תורפה באסטרטגיית ההגנה שלה ולשקול תגובות חדשות לאסרטיביות הגוברת של ישראל.
לשבור את האסטרטגיה של איראן
במשך עשרות שנים, איראן הסתמכה על מה שמכונה לעתים קרובות אסטרטגיית "הגנה קדימה" כדי ליצור אזור חיץ נגד איומים חיצוניים. גישה זו כוללת תמיכה בקבוצות בעלות ברית – או "שליחות" – כמו חיזבאללה בלבנון, חמאס בעזה ומיליציות קשורות אחרות ברחבי האזור, הפועלות כקו הגנה מורחב נגד יריבים פוטנציאליים, במיוחד ישראל. על ידי חיזוק הקבוצות הללו מבחינה צבאית וכלכלית, איראן ביקשה להפיץ כל סכסוך פוטנציאלי על פני גבולות שונים, מה שהופך את זה ליקר ומאתגר יותר עבור ישראל לתקשר ישירות עם איראן.
האסטרטגיה השיגה הצלחה מסוימת בהגבלת יכולתה של ישראל לפגוע ישירות על אדמת איראן. חיזבאללה, למשל, שימש זמן רב כגורם מרתיע, כאשר ארסנל הרקטות והרשת הענפה שלו בדרום לבנון יוצרים איום אמין על שטח ישראל. באופן דומה, חמאס, על אף שהוא חלש בהרבה מבחינה צבאית, מציב אתגר מתמשך לביטחון ישראל, משפיע על המורל הלאומי ומגביר את הלחץ הפוליטי על ממשלת ישראל.
עם זאת, התקיפות האוויריות הישראליות האחרונות על מכ"ם ומערכות הגנה אווירית איראניות בגבולות איראן העמידו בספק את המודל הזה. תקיפות אלו עקפו את ההגנות הקדמיות של איראן וחדרו למרחב האווירי שלה, אירוע נדיר שלא נראה מאז מלחמת איראן-עיראק של שנות ה-80. התקיפות מערערות על ההנחה הקודמת לפיה איראן תוכל לשמור על סכסוך במרחק על ידי הסתמכות על שליחים. עבור ישראל, זה מייצג מפגן כוח משמעותי ומסר ברור: אם איראן תגביר את תמיכתה במיליציות אנטי-ישראליות, ישראל מוכנה להגיב ישירות נגד מטרות איראניות.
חשבון ישראל
גישתה של ישראל במבצע זה הייתה מאופקת במיוחד. בהתמקדות בלעדית באתרים צבאיים, נמנעה ישראל מפגיעה בתשתיות אזרחיות קריטיות כמו מתקני גרעין, מתקני נפט או אזורים מיושבים בצפיפות. זו הייתה החלטה מחושבת, כנראה שהושפעה מעצות מוושינגטון, למנוע תגמול איראני בקנה מידה גדול או סכסוך אזורי שעלול להסלים מעבר לשליטת כל אחת מהמדינות. על ידי הגבלת תקיפותיה למתקני מכ"ם, הגנה אווירית ומתקני טילים, ישראל נמנעה מחציית הספים הפרובוקטיביים ביותר, והותירה לאיראן יציאה לכביש אם תבחר להימנע מהסלמה נוספת.
גישה זו מתיישבת עם מה שניתן לתאר כ"מודל לבנון" בעמדה האסטרטגית של ישראל כלפי איראן. בדומה להתקשרויותיה בלבנון, נראה שישראל בוחנת שיטה לביצוע תקיפות מדויקות ומוגבלות שמטרתן לשחוק את היכולות ההגנתיות של איראן לאורך זמן מבלי לעורר סכסוך רחב היקף. על ידי הגברת הלחץ בהדרגה, ישראל יכולה לערער את המוכנות הצבאית ואת העמדה ההגנתית של איראן מבלי לדחוף למלחמה כוללת.
תפקידה של וושינגטון בגישה מחושבת זו הוא משמעותי. ארצות הברית נזהרה היסטורית מהסתבכות ישירה בסכסוך ישראל-איראן, אך היא עשתה מאמצים לתמוך בביטחון ישראל ולהניא את איראן מנקמה בקנה מידה גדול. בעקבות תקיפות אלו, ארה"ב פרסה נכסים צבאיים נוספים, כולל מטוסי F-16, באזור כגורם מרתיע מפני תגמול איראני אפשרי. המהלך מאותת לאיראן שכל תגובה אגרסיבית מסתכנת במעורבות נוספת של ארה"ב, שטהרן תעדיף להימנע ממנה, במיוחד כשהיא ממשיכה להתמודד עם אילוצים כלכליים ולחצים פנימיים.
תגובת טהרן
התקיפה של ישראל מותירה את איראן בצומת קריטי, וטהראן עומדת כעת בפני ארבעה נתיבים אסטרטגיים עיקריים קדימה. כל אפשרות מגיעה עם סט משלה של פשרות, עלויות וסיכונים פוטנציאליים.
איראן עלולה להכפיל את אסטרטגיית הפרוקסי שלה, בניסיון להחזיר את היכולות הצבאיות של חיזבאללה וחמאס, שניהם נחלשו בגלל הסכסוכים האחרונים וההתפתחויות האזוריות. אפשרות זו חסכונית יחסית לאסטרטגיות אחרות ומתיישרת עם עמדת ההגנה ההיסטורית של איראן. חיזוק היכולות של חיזבאללה, למשל, עשוי להקים מחדש הרתעה אמינה נגד ישראל, שכן ארסנל הרקטות הנרחב של חיזבאללה וניסיון הלחימה המתוחכם נתפסים זה מכבר כאיום אדיר. באופן דומה, חמאס, על אף שהוא מוגבל בהישג ידו, עלול להגביר את הלחץ על גבולה הדרומי של ישראל ולאלץ את ממשלת ישראל להתמקד בפנים. עם זאת, לגישה זו יש מגבלות. המוכנות והנכונות המוגברת של ישראל לתקוף ישירות בשטח האיראני עשויות להקשות על איראן לתמוך בבטחה וביעילות בקבוצות פרוקסי אלה מבלי להסתכן בפעולות ישראליות נוספות. יתרה מזאת, גורמים אזוריים, כולל סעודיה ומדינות מפרץ אחרות, גילו התנגדות עזה להשפעה האיראנית בלבנון ובעזה, מה שסיבך את מאמציה של איראן לגייס את שלוחיה.
לחילופין, איראן תוכל להתקדם לבניית יכולותיה הצבאיות הקונבנציונליות על ידי חיזוק הקשרים עם מדינות כמו רוסיה וסין. זה כרוך ככל הנראה ברכישת הגנות אוויריות מתקדמות, מטוסי קרב מודרניים וטילים בליסטיים מדויקים יותר. עם מערכות מתקדמות כמו מערכת ההגנה האווירית הרוסית Su-30 ו-S-400, איראן תוכל לחזק את יכולתה להדוף תקיפות אוויריות ישראליות עתידיות. בנוסף, השקעה בתוכנית הטילים הבליסטיים שלה תאפשר לאיראן לפתח יכולת הרתעה חזקה יותר, המאיימת על הנכסים הצבאיים של ישראל וארה"ב באזור. אמנם גישה זו תחזק את ההגנה של איראן, אך היא כרוכה בעלויות משמעותיות. הגישה של איראן לטכנולוגיה צבאית ברמה העליונה מוגבלת עקב סנקציות בינלאומיות ומגבלות כלכליות, כלומר היא עשויה לאבטח רק מערכות מדרג שני. גם עם שיפורים, אלה יישארו ככל הנראה נחותים מהציוד ההיי-טק שיש לישראל גישה אליו, במיוחד עם תמיכה אמריקאית. יתרה מכך, העומס הכספי של השקעה בציוד זר יקר ידגיש עוד יותר את תקציב ההגנה המוגבל ממילא של איראן, ועלול להסיט כספים מצרכים מקומיים חיוניים.
לאור הנכונות ההולכת וגוברת של ישראל להתמקד באדמת איראן, טהרן עשויה לשקול להאיץ את תוכנית הגרעין שלה, או להתקדם לעבר "פריצה גרעינית" או להמשיך באסטרטגיית "התגנבות" לצבירת יכולות גרעיניות בשקט. על ידי פיתוח הרתעה גרעינית, איראן עלולה ליצור מחסום אדיר יותר מפני תקיפות פוטנציאליות, שכן יכולות גרעיניות ישנו באופן דרמטי את הסיכון של כל סכסוך עם ישראל. עם זאת, דרך זו טומנת בחובה סיכונים עמוקים. האצת תוכנית הגרעין של איראן עלולה לעורר התקפות צבאיות מונעות מצד ישראל וארצות הברית, תוך סיכון סכסוך יקר וממושך. בנוסף, קידום תוכנית הגרעין שלה עשוי לבודד עוד יותר את איראן על הבמה הבינלאומית, להגביר את הסנקציות הכלכליות ולהעמיק את המאבקים הכלכליים שלה. בעוד שיכולות גרעיניות יספקו מינוף אסטרטגי, התגובה הפוטנציאלית הופכת את האפשרות הזו לאחד הנתיבים המסוכנים והשנויים במחלוקת ביותר עבור איראן.
האפשרות הרביעית, ואולי הלא שגרתית ביותר, של איראן תהיה לחשוב מחדש על עמדתה הבסיסית כלפי ישראל. צמצום פעולות האיבה או אפילו איתות על מעבר מעימות ישיר עלולים לאפשר לאיראן להסלים את המתיחות האזורית ולהקצות מחדש משאבים מקומיים. שינוי כזה יכול גם לפתוח את הדלת לשיפור היחסים עם שחקנים אזוריים מסוימים ולהקל על הסנקציות הבינלאומיות, ולספק לאיראן סביבה יציבה יותר להתאוששות כלכלית. עם זאת, בהתחשב במרכזיותו של הסנטימנט האנטי-ישראלי באידיאולוגיה הפוליטית של איראן, שינוי דרמטי שכזה נראה לא סביר תחת המשטר הנוכחי. במשך עשרות שנים, הרפובליקה האסלאמית הגדירה את עצמה באופוזיציה לישראל, מה שהופך את האפשרות הזו למאתגרת. אף על פי כן, אם המגבלות הכלכליות והצבאיות יחמירו, שינוי פרגמטי במדיניות עשוי להופיע בסופו של דבר כאסטרטגיה ארוכת טווח קיימא להפחתת הלחץ הצבאי ועיסוק מחדש בדיפלומטיה אזורית.
נורמלי חדש ביריבות ישראל-איראן
גם אם איראן תבחר לרדת מהסלמה, הפעולות האחרונות של ישראל העלו באופן יסודי את ההימור ביריבות בין ישראל לאיראן. שני הצדדים חצו כעת קווים אדומים: ישראל פגעה ישירות במטרות איראניות, ואיראן שיגרה טילים בליסטיים לעבר ישראל בתחילת אוקטובר. המעורבות הישירה הזו מעידה על קו בסיס גבוה יותר של מתחים שמתקדמים קדימה, כאשר כל צד מוכן יותר לבדוק את גבולותיו של האחר.
בינתיים, סכסוכים לא פתורים בעזה ובלבנון ממשיכים להוסיף שמן למדורה, שכן קרבות פרוקסי עלולים להסלים במהירות לעימותים רחבים יותר. מדינות אזוריות כמו ערב הסעודית וחברים אחרים במועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC) הגיבו לפעולותיה של ישראל בגינוי, מה שאותת על רצון להימנע להיגרר ליריבות המתעצמת הזו. הצהרותיהם משקפות את החשש האזורי הרחב יותר מכך שהסלמה בין ישראל לאיראן עלולה לערער את היציבות במזרח התיכון כולו.
מַסְקָנָה
השביתות של ישראל מדגישות את המורכבות של לוחמה היברידית, שבה ההשפעה מופעלת לא רק באמצעות פעולה צבאית ישירה אלא גם באמצעות בקרת מידע ועמדה פסיכולוגית. בהפגנת יכולתה לפגוע באדמת איראן, ישראל שלחה מסר רב עוצמה לגבי מוכנותה והישג ידה, בעוד שתגובתה המושתקת של איראן משקפת מודעות למגבלות שלה.
בעוד איראן שוקלת את אפשרויותיה, עליה למצוא איזון בין צורכי ביטחון מיידיים לבין קיימות לטווח ארוך יותר. ההימור גבוה, וגם ישראל וגם איראן עומדות בפני סיכון מתמיד של חישוב שגוי בסביבה הפכפכה יותר ויותר. בנוף החדש המתוח הזה, הפוטנציאל של פרובוקציות קטנות להסלים לעימותים גדולים יותר קיים תמיד, מה שהופך את הדרך קדימה למעורערת כמו שהיא בלתי צפויה.
