ככל שהדברים משתנים כך הם נשארים אותו הדבר. בספר הדיפלומטי לשנת 2024, שפורסם לאחרונה באמצעות משרד החוץ, יפן תייגה את סין באסרטיביות כאיום עולמי, תוך שהיא מנסה בזהירות לאזן בין שני הדברים החיוביים ו מונחים שליליים. המהדורה החדשה משתמשת בשפה הרבה יותר חזקה לגבי יריבתה האזורית, ומאפיינת את פעילותה של בייג'ין בים סין הדרומי כ"ניסיונות חד צדדיים לשנות את הסטטוס קוו בכוח או בכפייה". השינוי הלא כל כך עדין בשפה במהדורה החדשה (כמו גם במהדורה הקודמת של 2023) מבוסס על הנושא המרכזי של מאמצי הכפייה ההדרגתיים של בייג'ינג.
השינויים מייצגים גם את ההתקדמות הטכנולוגית ששינתה את הדינמיקה הביטחונית באזור, שכן טוקיו מודאגת מהעליות הדרמטיות של סין בהוצאות הצבאיות, שלאחרונה הזהירה ארה"ב עלולות לעלות על יותר מ-700 מיליארד דולר. זה היה מקביל לחשש שהעלה שר הקבינט הראשי יושימאסה היישי עוד במרץ. הערפל שבו פועלת בייג'ין מגיע גם מהצטברות בים סין המזרחי והדרומי, מה שעורר את זעמו של שר ההגנה מינורו קיהארה. מידענות הייתה מזמן בראש סדר העדיפויות של סין, ששמה לה למטרה לפתוח אזור חדש של לוחמה מודרנית באמצעות מספר ערוצים של תשתית מבוססת תקשורת.
התמודדות עם סין בתחום הביטחוני היא אתגר מונומנטלי, שכן יפן עדיין תלויה במידה רבה בארצות הברית והקשרים הביטחוניים עם שותפות הודו-פסיפיק כמו הודו והמדינות החברות באיחוד האירופי עדיין בשלבים מוקדמים. ניסיונות לתקשורת דו-צדדית אסרטיבית יותר, כמו דרך הדיאלוג הביטחוני יפן-סין והניסיון שלו ליצור קו חם לתקשורת עם בייג'ין בשנה שעברה, היו בעיקר עניינים עקרים. לפיכך, הפרק השלישי של ה-Bluebook החדש הוא הסבר דיפלומטי פורמלי ופומבי על אסטרטגיות הברית וההגנה שלה, המכוונות באופן ישיר לסין, כמו גם איומים ביטחוניים מתמשכים מצד צפון קוריאה ורוסיה. עבור משקיפים נלהבים של מדיניות ההגנה של יפן, זה בכלל לא מפתיע וזה היה חלק מהכיוון הביטחוני והביטחוני של יפן כבר כמה שנים.
כאשר סין כעת על הכוונת של יפן, ניכר גם ב-Bluebook 2023 הוא אינדיקטור חזק לכך שסביבת מדיניות החוץ של טוקיו תהיה הפכפכה במקרה הטוב, עם מדיניות שמטרתה להגיב לכפייה של PLA באמצעות קידום חזק יותר של הודו החופשי והפתוח. תוכנית פסיפיק שמטרתה להרחיב את שיתוף הפעולה האזורי. שיתוף הפעולה הזה יתממש בתחום הביטחון הימי, מתוך כוונה לצמצם כל נזק שנגרם על ידי "הכפייה הכלכלית" של סין, שהייתה גם נושא מרכזי של פסגת ה-G7 ב-2023 באוסקה.
כפי שאופייני בפרסום ארוך השנים הזה, יפן מציגה את עצמה באור החיובי ביותר, תוך התמקדות בדיפלומטיה פתוחה ועשירה בראיות לעוצמתה הרכה והקרנת המעמד שלה, עם דוגמאות נבחרות מעיסוקה באפריקה דרך TICAD, מועצת הביטחון מאמצי מנהיגות ורפורמות, ויעדי פירוק מנשק גרעיני. מה שחסר הוא הניגוד המוחלט בין טוקיו ובייג'ין על הבמה הבינלאומית, שבה ההובלה של סין ביבשת אפריקה היא קילומטרים קדימה, הן מבחינת תעשיות מיצוי, מינרלים נדירים, תשתיות וגודל הנוכחות הדיפלומטית שלה. העוצמה הרכה של בייג'ינג משתרעת גם למערכות יחסים מורכבות עם משרדי קו וחברה אזרחית, שבהן מימון בתי חולים ופיתוח קריטי אחר מספקים עדות להיקף האתגר של יפן.
אבל קרוב יותר לבית, עמודי התווך של תוכנית ה-FOIP של יפן מציעים רמזים כיצד היא יכולה ללכת רגל אל רגל עם בייג'ינג, ומאזנת את הרטוריקה הלוחמת עם תוצאות בעולם האמיתי. לדוגמה, במסגרת עמוד 1, "עקרונות לשלום וכללים לשגשוג", המסגרת הכלכלית ההודו-פסיפיק (IPEF) מציעה ליפן הזדמנות לתקשר עם שותפי ASEAN ברמת השרים, במיוחד באזורים שבהם כל אחד מהם חולק פגיעות שהוחרפו. על ידי COVID-19 והמשך התוקפנות הסינית במצר מלאקה החשוב כל כך. שנית, בחצר האחורית שלה ובים סין הדרומי המתוח, הדגש של יפן על חיזוק שלטון החוק באמצעות מגוון מנגנונים מוסדיים וכן הגמשת האישורים הדיפלומטיים והמוניטין המרוויח היטב בדרום מזרח אסיה באמצעות סיוע טכני והכשרה לקריטיות. שותפים כמו וייטנאם, קמבודיה, לאוס ואינדונזיה.
ברור שהתגובה הסינית הייתה שלילית כצפוי והיא גם עוררה סנטימנטים לאומניים בדרום קוריאה בגלל טענותיה ל"דוקדו" או טקשימה, אבל זה שווה למהלך עם כיוון מחדש פחות ממפתיע של העמדה הביטחונית של יפן.
כפי שאמרתי, ככל שהדברים משתנים יותר, כך הם נשארים אותו הדבר.
מארק ס. קוגן הוא פרופסור חבר לחקר שלום וקונפליקט באוניברסיטת קנסאי גאידאי באוסקה, יפן. הוא מומחה לתקשורת לשעבר באו"ם בדרום מזרח אסיה, באפריקה שמדרום לסהרה ובמזרח התיכון.
