ברומן של צ'רלס דיקנס, אוליבר טוויסט, נאמר למר באמבל שהחוק לוקח כמובן מאליו שאישה נוהגת לפי סמכות בעלה. מר באמבל מצהיר באופן מפורסם: "אם החוק מניח את זה, החוק הוא תחת, אידיוט."
באופן דומה, אפשר להניח שהונגריה, לאחר שספגה כל כך הרבה אסונות פוליטיים וחברתיים מאז 1918, למדה מההיסטוריה שלה. אבל הנחה זו פגומה עמוקה. כישלונותיה המתמשכים של הונגריה נעוצים בהישרדותה של אידיאולוגיה פיאודלית ואוטוקרטית שעיכבה את התפתחותה של תרבות פוליטית אמיתית בקרב אנשיה.
בשל האופי הייחודי והמורכב של השפה ההונגרית, תפיסות זרות של הונגריה עוצבו זה מכבר על ידי תעמולה. במשך עשרות שנים, הונגריה מתוארת כארץ ציורית של אזרחים עליזים, אוכל עשיר ומוזיקה צוענית תוססת. אפילו בשנות השמונים של המאה ה-20, בזמן שליטתה המתמעטת של ברית המועצות, זכתה הונגריה לכינוי "הצריף המאושר ביותר" בשל "הקומוניזם הגולאש" הרגוע יחסית. עם זאת, מתחת לחזית הזו שכנה אומה שנאבקת בחוסר תפקוד פוליטי עמוק.
לאחר קבלת עצמאות ב-1990, הונגריה לא הצליחה להשתחרר מהדפוסים ההיסטוריים של ניהול כושל ושחיתות. במקום קידמה, השלטון במדינה נגוע בחוסר יכולת, בדומה לקודם. סוגיות אלה הסלימו באופן דרמטי בשנת 2010 כאשר ברית הדמוקרטים הצעירים (FIDESZ), בראשות ויקטור אורבן, זכתה ברוב של שני שלישים בפרלמנט. ניצחון זה סימן את תחילתו של משטר המאופיין בשחיתות, סמכותיות ופירוק שיטתי של מוסדות דמוקרטיים.
מבחינה מקומית, אורבן עשה מניפולציות הן במשברים אמיתיים והן במשברים מפוברקים כדי להדק את אחיזתו בשלטון. על ידי הטלת "מצב חירום" כמעט קבוע, הוא הפך את הפרלמנט של הונגריה לכלי לשלטון חד-מפלגתי. מאז 2020, הרטוריקה שלו נשלטת על ידי שפה מלחמתית המכוונת הן למבקרים מקומיים והן לשותפים בינלאומיים. אורבן מיצב את עצמו כמגן מפני אויבים כביכול, החל מארצות הברית ונאט"ו ועד האיחוד האירופי ואפילו אוקראינה. הוא מאשים באופן אבסורדי את הישויות הללו בהתגרות ברוסיה, תוך שהוא מציג את ולדימיר פוטין כמנהיג שוחר שלום שנאלץ להיכנס למלחמה.
פעם מנהיג נוער קומוניסטי ומודיע לכאורה של המשטרה החשאית של הונגריה, אורבן מתנהג כעת כמו אוטוקרטי, ומתעל את ההכרזה הידועה לשמצה של לואי ה-14, "L'État, c'est moi" ("אני המדינה"). אורבן ממסגר כל ביקורת על מנהיגותו כהתקפה על האומה ההונגרית עצמה, וממתג מתנגדים כאויבים שיש להשתיק. הקמת המשרד להגנת הריבונות ב-2023, לכאורה כדי לשמור על ריבונותה של הונגריה, מדגימה את המאמץ הזה לבסס את השלטון. למעשה, המשרד משמש לדיכוי התנגדות ולערער עוד יותר את שלטון החוק.
אורבן גם ניצל את הנרטיב ההיסטורי של הונגריה של קורבנות, תוך שהוא מציג את האומה כאוצר תרבותי המדוכא על ידי מעצמות זרות. המדיניות האחרונה שלו, כמו "ניטרליות כלכלית" ו"עמימות אסטרטגית", מתיימרת למצב את הונגריה כגשר ניטרלי בין אירופה לאסיה. אולם, רעיונות אלו אינם אלא אשליות המושרשות בהלך הרוח הסמכותי שלו. הונגריה נותרה תלויה מאוד בתמיכת נאט"ו והאיחוד האירופי, אך אורבן מערער את המוסדות הללו בכך שהוא פועל כ"סוס טרויאני" עבור רוסיה וסין בתוך שני הארגונים.
האסטרטגיה הסכיזופרנית הזו אינה ברת קיימא. האמונה של אורבן שהונגריה יכולה להרוויח גם מבריתות מערביות וגם ממשטרים אוטוריטריים מזרחיים משקפת פנטזיה מסוכנת. גישתו מאיימת לבודד את הונגריה בינלאומית תוך כרסום היסודות הדמוקרטיים שלה בבית. בינתיים, חשיבותה הגיאו-פוליטית של הונגריה ממשיכה להיות מוגזמת על ידי אורבן, שחוטף הרבה מעל המשקל האמיתי של המדינה על הבמה העולמית.
הן ארצות הברית והן האיחוד האירופי המעיטו במידת הסמכותיות של אורבן והשפעותיה מערערות היציבות. אמנם זה מאוחר במשחק, אבל עדיין יש זמן למדינות החברות בנאט"ו ובאיחוד האירופי לפעול בנחישות. ארגונים אלה חייבים להתאחד כדי ללחוץ על הונגריה לחזור לדרך של חברות בונה. זה כרוך בהטלת אחריות על מעשיו של אורבן והתעקשות על ציות לנורמות דמוקרטיות.
המטרה הסופית, לעומת זאת, חייבת לחרוג מלהכיל את משטרו של אורבן. נאט"ו והאיחוד האירופי צריכים להתמקד בתמיכה בעם ההונגרי במאמציו להשיב את ארצו משלטון אוטוריטרי. עם התמיכה הנכונה, להונגריה יש פוטנציאל להתפתח לדמוקרטיה תוססת המקיימת את ערכי החירות, השוויון והצדק. השינוי הזה הוא לא רק חיוני לעתידה של הונגריה אלא גם קריטי ליציבותה של אירופה והעולם הדמוקרטי הרחב.
ד"ר מיקלוש רדוואני הוא סגן הנשיא למדיניות חוץ במכון גבולות החירות. מומחה לעניינים גיאופוליטיים, כתב רבות, פורסם לפחות בשלוש שפות שונות, והרצה ברחבי העולם על מדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים.
