ככל שמשבר האקלים מתגבר, העולם עד לגל חסר תקדים של עקירה אנושית. הגירת אקלים, המונעת על ידי עליית פני הים, אירועי מזג אוויר קיצוניים והידרדרות סביבתית, מציבה אתגרים משמעותיים עבור היחסים הבינלאומיים והממשל העולמי. טיפול בנושא זה דורש אסטרטגיות מקיפות המעניקות עדיפות לזכויות אדם, קיימות ושיתוף פעולה בינלאומי.
שינויי האקלים מאלצים אנשים לברוח מבתיהם בקנה מידה בלתי נתפס. על פי מרכז ניטור העקירה הפנימית, על פי ההערכות 30.7 מיליון בני אדם נעקרו מאסון טבע בשנת 2020 בלבד. נתון זה צפוי לעלות ככל ששינויי האקלים מגבירים את התדירות והעוצמה של אירועים כאלה. אזורי חוף נמוכים, מדינות איים קטנות ואזורים המועדים לבצורת ולמדבור הם פגיעים במיוחד, כאשר מיליוני אנשים עומדים בפני סיכוי להעברה קבועה.
הגירת אקלים מעלה כמה מהשאלות האתיות והמשפטיות הבסיסיות ביותר. בעוד שמהגרי אקלים אינם כמו הפליטים הקונבנציונליים הבורחים מסכסוך או רדיפה, אין להם הגנה משפטית ראויה ברגע הנוכחי. אמנת הפליטים משנת 1951 אינה כוללת גורמים סביבתיים כבסיס לבקשת מקלט, ולפיכך מהגרי אקלים נמצאים במצב משפטי פגיע. פער זה מצביע על חשיבות פיתוחו של משטר משפטי בינלאומי שיענה על הצרכים של אוכלוסיות עקורות אקלים.
יתרה מכך, הגירה אקלימית נפוצה ביותר בקרב הפחות מיוחסים של האוכלוסייה העולמית ואחראית לפליטת גזי חממה לפחות. מצב זה מעלה כמה מהשאלות האתיות הרלוונטיות ביותר במונחים של אחריות וצדק. המדינות המפותחות שתרמו הכי הרבה לפליטות צריכות להיות בחזית במימון ההסתגלות לשינויי האקלים ולהציע מקלט בטוח לעקורים.
ארגונים בינלאומיים צריכים לקחת את ההובלה במאמצים לטפל בהגירה הנגרמת על ידי אקלים. האו"ם, למשל, במסגרת הקומפקט העולמי להגירה בטוחה, מסודרת וסדירה החלה לשקול היבטים סביבתיים של הגירה. אבל נדרשות פעולות חזקות יותר כדי להבטיח שמהגרי אקלים יזכו להגנה וסיוע כראוי.
גם גופים אזוריים יכולים למלא תפקיד מכריע. לדוגמה, פורום איי האוקיינוס השקט דגל בהסכמים אזוריים המקלים על העברה של קהילות שנפגעו מעליית מפלס הים. מסגרות כאלה יכולות לשמש מודלים לאזורים אחרים המתמודדים עם אתגרים דומים.
הגירת אקלים היא לא משהו שניתן לפתור באמצעות אסטרטגיה אחת; יש לפתור אותה באמצעות הסתגלות והפחתה. הסתגלות כרוכה בחיזוק יכולתן של קהילות להתמודד עם השפעות האקלים, מה שלמעשה מפחית את מספר האנשים שייאלצו לעבור דירה. זה יכול להיות כרוך בהוצאות על הון פיזי, מערכות מידע ושיטות חקלאות תקינות. בעוד, הפחתה עוסקת בהשפעות של שינויי אקלים ומבקשת למזער את ההשפעות שצפויות לחוות בעתיד. בהקשר זה, יש צורך בשיתוף פעולה בינלאומי שבו מדינות משתפות פעולה כדי לעמוד ביעדי הסכם פריז. לכן, על ידי הפחתת פליטות, החברה הבינלאומית יכולה למנוע את הסיבות ארוכות הטווח של הגירת אקלים.
בלב כל גישה להגירה אקלימית חייב להיות כיבוד זכויות האדם וכבוד האדם. יש לראות בעקורים ובקהילות לא רק 'קורבנות', אלא כסוכנים בעלי ניסיון ויכולות חשובות. מדיניות צריכה לאפשר להם להיות חברים יצרניים בחברות החדשות שלהם ולאפשר את הטמעתם הכלכלית בחברה.
הגירת אקלים היא אתגר דחוף ומורכב הדורש פעולה מיידית ומתואמת מהקהילה הבינלאומית. כפי שמזכירים לנו דברי האזהרה של ג'ון סטיוארט מיל, העצמת יחידים ואומות להתמודד עם המשבר הזה ביצירתיות ובנחישות היא חיונית. בניווט הגל החדש הזה של עקירה עולמית, הדרך להצלה שלנו טמונה בהכרה באנושיות המשותפת ובאחריות הקולקטיבית שלנו. האם הקהילה הבינלאומית תתייצב, או שנאפשר למשבר האקלים לגמד את הפוטנציאל המשותף שלנו? הבחירות שאנו עושים היום יעצבו את עתידם של מיליונים ויגדירו את מורשת הדור שלנו.
