דונלד טראמפהיום הראשון של חזרה לתפקיד הגיע לשיאו בים של פקודות ביצוע – אזור ששוב מוצף בחרא. חלק מאותם פקודות היו טקסיות ("קידום אדריכלות אזרחית פדרלית יפה"); אחרים היו פעלולי יחסי ציבור שמתאימים יותר לתוכנית הריאליטי שלו החניך מאשר לפוליטיקה האמריקאית (שם מפרץ מקסיקו למפרץ אמריקה); ונראה שחלקם, פשוטו כמשמעו, לוקחים שארפי לחוקה (סיום אזרחות זכות מלידה).
בעולם נורמלי, הפסקת אזרחות זכות מלידה – זכות המובטחת בתיקון ה-14 מאז 1868 – תהיה משהו שנשיא פשוט לא יוכל להתחמק ממנו. אבל טראמפ, שמינה שלושה שופטים לבית המשפט העליון, הוא הבעלים של בית המשפט העליון, ורבים מחבריו השמרנים בלבד. לְהַעֲמִיד פָּנִים להיות טקסטואליסטים (ראה: החלטתם, ביולי בשנה שעברה, להעניק לו חסינות משפטית כמו מלך מפני העמדה לדין בגין פעולות רשמיות שנעשו בזמן כהונתו). המשמעות של כל זה היא שאפילו פקודות הביצוע המגוחכות ביותר של טראמפ יכולות להימצא "חוקיות" בעיני החוק.
אחר כך הייתה החנינה-פאלוזה של טראמפ על המתפרעים ב-6 בינואר, שהרפובליקנים הציעו להתבצע על בסיס "מקרה אחר". לא כך: טראמפ העניק "חנינה מלאה, מלאה וללא תנאי" ליותר מ-1,000 איש שהואשמו בגין השתתפות במרד האלים, והקל בעונשם של 14 תומכים שהורשעו ביחס לאירוע. הנהנים מהצו של טראמפ כללו יו"ר פרוד בויז לשעבר אנריקה טאריו, שנידון ל-22 שנות מאסר בגין קשירת קשר מרדנית; רוברט קית' פאקר, הבחור שלבש סווטשירט של "מחנה אושוויץ" ביום הקשה; ו"QAnon Shaman" ג'ייקוב צ'נסלי, שצייץ בטוויטר חגיגי שהוא עכשיו "הולך לקנות SOME MOTHA FU*KIN GUNS!!! אני אוהב את המדינה הזו!!! אלוהים יברך את אמריקה!!!!" קשה ליישר את אהבתה של הרפובליקה הדמוקרטית ל"חוק וסדר" בסליחה גורפת לבחורים שהסתערו על הקפיטול, תקפו שוטרים, מרחו צואה במסדרונות והביעו תמיכה בתליית סגן הנשיא דאז.
האכזריות, כמו אדם סרוור ניסוח מפורסם, זו הנקודה. והאכזריות שעלינו להמשיך ולצפות מטראמפ 2.0 הוצגה ביום שני במלואו, כפי שמעידה צו ביצוע גורף נגד טרנס, כמו גם הנחיות להשעות קבלת פליטים, בר מקלט ולסיים את הגיוון, השוויון וההכללה (DEI) תוכניות בממשל הפדרלי. כל התזכירים האלה הם חלק ממה סטיב באנון תיאר לאחרונה כ"ימי הרעם" של ממשל טראמפ השני, והשבוע הקרוב, אמר לפוליטיקו, "הולך להיות אינטנסיבי להפליא".
יום שני סימן חזרה לסגנון "המהר-לשבור דברים" שראינו מטראמפ 1.0, שהציג בעיקר את טראמפ בּוֹחֵן את מעקות הבטיחות. טראמפ 2.0, לעומת זאת, כבר פוצץ דרכם. היו רגעים כאלה בארצות הברית, כשהדמוקרטיה האמריקאית התנודדה על הקצה. אבל הם נחשבו מזמן לרגעים האפלים ביותר בחוויה הקולקטיבית שלנו. זו הסיבה שעדיין יש להתייחס לתנועת MAGA כמסוכנת וחריגה ביותר, למרות האופן שבו היא נורמלה על ידי אלה בעסקים הגדולים הטוענים שטראמפ ייקח את אמריקה לשיאים כלכליים גדולים.
לפני שחר הטראמפיזם, מנהיגים עסקיים ביקשו בעיקר לפנות למעין ניאו-ליברליזם תפל וא-פוליטי. הם אימצו דברים כמו DEI ועקרון הסביבה, החברתי והממשל (ESG), בניסיון לשכנע את הצרכנים שקפיטליזם תואם צדק חברתי. כשטראמפ נכנס לתמונה הפוליטית, ההבטחה הזו הועמדה למבחן עבור אמריקה התאגידית: כמה מנהיגים עסקיים קיבלו איתו חסד, בעוד שאחרים ברחו בעקבות דחפיו הגרועים ביותר, כמו תגובותיו לעצרת "איחוד הימין" ב-2017 ו, כמעט ארבע שנים מאוחר יותר, מהומה בקפיטול. אחר כך השתנתה הדינמיקה לקראת בחירות 2024; כשהסיכויים הנשיאותיים של טראמפ השתפרו, מיליארדרים בתחום הטכנולוגיה, המדיה, הבידור והפיננסים החלו לצאת מהעץ כדי לנשק את הזירה, בציפייה שאמריקה תאמין איכשהו שטראמפ עשוי להיות אדיב ועדין יותר הפעם.
האשליה הזו התנפצה ביום שני. נזכרנו שוב מדוע טרמפיזם היה כל כך בלתי אפשרי עבור אמריקאים נורמליים לסבול. זה לא היה האיפור של טראמפ או השיער שלו; זה היה האכזריות שלו, הפקרות שלו, והפרסום הבוטה שלו על רצונות שפל. עבור תאגידים אמריקאים, שביקשו להסתיר את הצדדים האפלים יותר של הקפיטליזם, זהו רגע מיסוך, שכן לחברות יש כעת את מבנה ההרשאה להפיל את העמדת הפנים המודעת חברתית. חברות נפט וגז, שכבר זמן רב רצו להיראות כאילו אכפת להן ממשבר האקלים, יכולות להפסיק את השטיפה הירוקה. קמעונאים כמו Lowe's ו-Walmart יכולים לצמצם את תוכניות ה-DEI שלהם באמתלה של קיצוץ בעלויות. בינתיים, חברות מדיה חברתית כמו Meta יכולות להפסיק להעמיד פנים שהם מודאגים מהפצת שנאה ומידע מוטעה. עם טראמפ כמכשיר הבוטה שלהן, החברות הללו יכולות למעשה לעבור MAGA מלא. ובסופו של דבר, האמריקאים עשויים לראות בקפיטליזם האמריקאי עם היבלות שלו והכל – כמערכת שכבר לא אכפת לה מה חושבים הצרכנים.
דונלד טראמפ חוזר. הסגנון שלו לא השתנה והפוקוס שלו זהה, בכל האכזריות שלו המתריסה בנורמות. במובנים רבים, טראמפ 2.0 דומה מאוד לטראמפ 1.0 – אלא שהפעם, הוא הבעלים של בית המשפט העליון והאנשים העשירים ביותר בעולם יושבים בשורה הראשונה בהשבעתו. והפעם, הוא לא מנסה להסתיר את ניסיונותיו להרוס את האיזונים הקטנים שעדיין קיימים בממשלה; הוא מתענג עליהם. השאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא: האם באמת מצבנו טוב יותר?
