האישה הראשונה שאני פוגש בה אנדרו קואומומסיבת שמירת ליל הבחירות של זיגפלד באולם הנשפים במרכז מנהטן אומרת לי שאם הוא ינצח, היא "הולכת לארבע העונות ותקפוץ לבריכה". קוראים לה מוניק זילברמןאפר איסט סיידר ששותה בירה מכוס יין, נזהרת לא לטשטש את השפתון האדום שלה. מסביבנו, אולם הנשפים מתמלא אט אט בחליפות צמודות, שמלות מיני ומדגשים אזוריים עבים מספיק כדי לגרום לי להרגיש כאילו נדדתי לפרק של הסופרנוס. בילי ג'ואלה-"Uptown Girl" של הרמקולים בורח.
"אני ניו יורקר ותיק, ואני מרגיש שאנחנו צריכים לתמוך בקואומו", צועק זילברמן מעל המוזיקה. "אני אוהב אותו. הוא מועמד נהדר, והוא הטוב ביותר בכרטיס." היא יושבת ליד שולחן עגול עטוף בפשתן שחור, קונוס קטן של פופקורן ועוגיית קואומו לפניה. "אם ממדאני ינצח, אני מקווה לצבוט את הרעיונות שלו".
השעה 20:30 בערב ביום שלישי, שעה וחצי טובות לפני ש-Associated Press מכריזה כי בן 34 זהרן ממדאני נבחר לראשות העיר. אני עם מחנה קואומו, כידידים, חוקרי עבודה ותומכים של המושל לשעבר מחכים בדריכות עד שהתוצאות יגיעו. הרכבת התחתית הייתה שקטה בצורה יוצאת דופן בדרך, ובניין האמפייר סטייט – מואר באדום, לבן וכחול – הרגיש כמו התזכורת המוחשית היחידה שניו יורק עלולה להיות על סף שינוי מונומנטלי. אבל מעבר לחבלים האדומים, ובמעלה שתי קומות של מדרגות מכוסות שטיח קטיפה, הייתה הרוח מרוממת.
"Cuomo הולך לנצח," אני שומע אדם אחד אומר לחבר שלו. "ירדתי כל כך הרבה במשקל," אישה אחרת משמאלי מתפרצת. היא נועלת נעלי עקב של שאנל.
ויקטוריה ארונובגם מהאפר איסט סייד, מהדהד את הביטחון. כשאני שואל אותה מה היא תעשה אם ממדאני תהיה ראש העיר, היא לא נרתעת. "כבר יש לנו תוכנית למעבר", היא אומרת.
"אנחנו הולכים לניו ג'רזי לעת עתה. יש לנו כבר חצי מהעסקים שלנו כאן, חצי שם. ניסע לשם, ואז נמצא לאן אנחנו הולכים לעבור. אנחנו לא יכולים לחיות ככה."
ככל שהלילה עובר, הסקרים לא נראים טוב עבור קואומו, אבל נראה שזה לא נרשם בקרב הקהל. עד עכשיו, אולם האירועים עמוס, חלק מהאורחים מתקבצים סביב הבר, אחרים יושבים ליד שולחנות ורבים משוטטים ברחבי החדר וסורקים פרצופים מוכרים. שלטי "NY אוהב את קואומו" מגבירים כל משטח, בעוד שני מסכים גדולים מזרימים את סיקור החדשות של הערב. הבמה מוארת באדום וכחול והבימה ריקה.
משה ספרן, שעובד עבור בתי ספר ציבוריים בעיר ניו יורק, ומכהן כנשיא קבוצת המורים היהודים המאוחדים, הוא הראשון להודות שהדברים לא הולכים נהדר.
"ברור שזו תהיה מכה עצומה לכולם כאן, אנחנו מנסים לתמוך באנדרו קואומו, ואנחנו מאמינים שהחזון שלו לניו יורק הוא החזון הטוב ביותר", הוא אומר. "זכייה של ממדני תגרום לכולנו להיות מאוד עצבניים, במיוחד כיהודי אורתודוקסי. אני מקווה שככל שהמספרים יגיעו מההצבעה היום, המספרים ישתפרו, אבל כרגע אנחנו יורדים בכ-100,000 קולות".
לאט אבל בטוח, מציאות התבוסה המתגלגלת של קואומו מכה בחדר. "אני מתעב את העיר הזאת, אני בוכה בפנים", צועק משתתף שיכור לכאורה. "יש לנו ארבע שנים מזה", צועק אחר. "נורא, נורא," מגיע מאיפשהו. רשימת ההשמעה מתחלפת, כאילו מתכנני האירועים ציפו לרגע הזה ויצרו גיבוי של Spotify שאצר לסבל. אלטון ג'ון ו קיקי די"אל תלך לשבור את הלב שלי" ממלא את אולם האירועים בזמן שהאורחים בוהים במסכים, בידיים שלהם או בטלפונים שלהם.
"אם ממדני ינצח, אני אהיה בהלם. כנראה אוכל הרבה מאוד קלוריות", סקוט פירואומר לי חוקר שגר בצ'לסי. פירו אומר שהוא מעולם לא היה באירוע כזה לפני כן, אבל בגלל שהוא היה "מתנדב על", רכז הקמפיין שלו הזמין אותו. אני שואל אותו מה הוא יעשה אם קואומו יהפוך את הדברים, ויצליח איכשהו, למרות הסיכויים, להחזיר ניצחון.
"ובכן, העוגיות שנמצאות על השולחנות מדהימות, אז אני כנראה אוכל אחת מהן, ואתה יודע, אני אחבק את החברים החדשים שלי", אומר פירו. "אז הייתי לוקח נסיעה בטוחה ברכבת התחתית הביתה ומנשק את בעלי ומחבק את הכלב שלי ומטייל עם הכלב שלי וצופה בטלוויזיה עד שאני נרגע".
"זה נראה מאוד עצוב שממדני עשוי לנצח, וזה מאוד מפחד מה עלול לקרות", בן 30 נטליה קורמוש אומרת, עומדת עם חברה בצד השני של החדר, שערה לא זז ומפוצץ, לבושה ללילה. שניהם אזרחים ארה"ב, אם כי במקורם מרוסיה. משמאלם, גבר בחליפה חיל הים יושב לבדו ליד שולחן, יורה באגרסיביות הודעות טקסט תוך מבט מעלה ומטה במסכים המשדרים את תוצאות הסקר.
"Should I Stay or Should I Go" של ה-Clash מתפוצץ, הווליום מתגבר ואדם מבוגר מתפרץ בשירה על קרטיס סליווה. צועד ברחבי החדר, הוא מניף את זרועותיו לעבר אחרים ומנופף בפיסת קרטון שעליה הוא שרבט "סליווה הוא מקלקל זמן". טלפונים מוצלפים מהכיסים ומקהלת "בושה לסליווה" כובשת את החדר.
האורות נכבים, בחור צעיר רץ על הבמה כדי להתאים את גובה המיקרופון ובקרוב, קואומו צועד על הבמה, צועק "אתה לוקח את הזמן שלי, אתה לוקח את הזמן שלי" לקהל כשהם מסרבים להירגע. מישהו צועק "אני אוהב אותך" והוא עונה, "גם אני אוהב אותך." הוא לובש חליפה ומחייך, ולצדו בני משפחה משני הצדדים. כשהוא מודה בזכייתו של ממדני, הוא נתקל בקריאות בוז. קריאת "נעל אותו" מתחילה וקאומו מניא את הקהל באומרו, "זה לא נכון, זה לא אנחנו."
"הלילה היה הלילה שלהם וכשהם מתחילים לעבור לממשלה, כולנו נעזור בכל דרך שנוכל כי אנחנו צריכים שממשלת ניו יורק שלנו תעבוד, אנחנו רוצים שהיא תעבוד". הוא מוסיף, "העיר שלנו היא העיר הגדולה בעולם". הקהל שונא את זה.
ג'יי זי נמצא כעת ברשימת ההשמעה עם הקלישאה הבלתי פוסקת "Empire State of Mind", שמתנגנת כשהמחנה של קואומו עוזב את הבמה. חלקם חוזרים לבר אבל רובם יוצאים מהאולם. האבטחה אומרת שאין כניסה חוזרת ומשטרת ניו יורק עומדת בתור בחוץ. גבר בחלון ליד ישן על שרפרף גבוה ופאב אירי ממול מתחיל להיות סוער. מעל הסירנות של מרכז העיר, הפזמון של קרטיס סליווה עדיין ניתן להבחין בעדינות, אבל עכשיו מתמזג עם הצלילים העמומים של "ג'ונגלים בטון שמהם עשויים חלומות".
