"פשוט המשכתי לכתוב שיר אחר שיר אחר שיר."
ככה מוזיקאי אינגריד מייקלסון מתארת את התקופה, לפני שבע שנים, לאחר שנודע לה שמפיקי ברודווי ניסו להשיג עיבוד מוזיקלי של המחברת– הסרט שהיא ראתה עשרות פעמים – מעל הקרקע.
מייקלסון, אמן האינדי ששיריו כמו "The Way I Am" הופיעו בכל דבר, החל בפרסומת של חיל הים הישן ועד האנטומיה של גריי, תמיד רצתה לכתוב מחזמר, אבל שמרה על החלום הזה פרטי, רק בינה לבין בן זוגה, השחקן וויל צ'ייס. כל זה השתנה כשצ'ייס הודיע לחבר על שאיפותיו של מייקלסון בברודווי במסיבה. מסתבר שהחבר הזה היה מפיק בברודווי קווין מקולום, שביקש פגישה עם מייקלסון. הוא עבד על קבלת הזכויות על המחברת, זהב ה-IP שהיה ניקולאס ספארקסהרומן של 1996 – עובד מפורסם ל-2004 ניק קאסבטס סרט, שעשה כוכבים משחקנים לא ידועים ריאן גוסלינג ו רייצ'ל מקאדמס והשיקה הערכה חדשה לימי גשם. מייקלסון חזרה הביתה לדירתה בברוקלין אחרי הפגישה ההיא, הסתגרה והחלה לכתוב מוזיקה לסיפור האהבה של פולחן של אובססיה שהיא הכירה טוב מדי. היא המשיכה לכתוב שירים ושלחה אותם למקולום, שלאחר מכן ישתף אותם איתם קורט דויטש, המפיק השני של המחזמר. "אני חושב שאחרי השיר החמישי, הם היו כמו, 'טוב, אני חושב שאנחנו צריכים להעסיק את האישה הזו'".
ואכן, מייקלסון נשכר לצד מחזאי בקה ברונשטטר ובמאים מייקל גרייף ו שלל וויליאמס, והיום, המחברת הוא להיט בתום לב בברודווי, עם ציון כל כך יפהפה שהוא גורם לחברי הקהל לבכות ולבכות ולבכות. "אנחנו רוצים שאנשים ירגישו פתוחים וירגישו אהבה", אומר מייקלסון. והיא בהחלט חוותה את זה מחוץ לבמה. "החוויה הזו מרפאה אותי מאוד בעקבות אובדן שני הוריי, ההבנה שאני לא הולכת להביא ילד לעולם וקבלת ההחלטות הענקיות האלה", היא אומרת. "אבל תמיד היה לי המחברת. היה לי הדבר הזה שהצחיק אותי בזמנים האלה".
הנה, מייקלסון מדבר עם VF על תהליך היצירה שלה.
ראיון זה עבר עריכה ותמצית לצורך הבהירות.
יריד ההבלים: כמה פעמים הייתם מנחשים שראיתם או קראתם המחברת?
אינגריד מייקלסון: קראתי את הספר פעם אחת, ואולי צפיתי בסרט פעם אחת (מאז שנרשמתי לפרויקט הזה), אבל לא רציתי להיות מושפעת יתר על המידה. ראיתי את הסרט הרבה פעמים, אז אני מכיר אותו די טוב. כשהוא בטלוויזיה, אתה יכול להפעיל אותו באמצע הדרך. זה כמו כַּבִּיר בשבילי.
תמיד הייתי מעריץ של לא לקחת את הסרט ולהעלות אותו על הבמה, אלא ליצור איטרציה נוספת של הנכס. יש את הספר, יש את הסרט, ואז רצינו שתהיה קטע התיאטרון. מההתחלה ידעתי שאני לא רוצה פשוט להטיח את הסרט על הבמה, כי בעיני זה לא מספק.
אז הקפדתי לא לסרק אותו יותר מדי, כי בבסיס, המחברת עוסק בשני אנשים מאוהבים, הנפרדים בגלל מעמד, משפחה וציפיות, ומתאחדים מחדש. תמיד חשבנו שכל עוד אנחנו פוגעים בכל נקודות המפתח, נוכל לשחק, להרחיב ולהנות עם המבנה הזה.
במה שונה כתיבת שירים למחזמר מכתיבת מוזיקה משלך?
זה כמעט הרגיש כמו מטלת בית טעימה, כי אתה לא מחפש על מה אתה רוצה לכתוב את השיר. הרבה פעמים כשאני כותב מוזיקה, המנגינה תכתיב את השפה, אבל עם המחברת, זה היה השפה הראשונה, כי ידעתי איזה מידע אני צריך להכניס לשירים. אבל בהחלט היה עדיין קצת התעסקות, כי עם המשימה אתה עדיין חושב, 'איך אני עושה את זה כמה שיותר נהדר?' אני חושב שהיו לי ארבע גרסאות של אחד המספרים הגדולים לפני שסיימתי עם השיר "My Days". אף אחד לא ביקש ממני לשכתב את זה, פשוט אמרתי, 'זה לא מספיק'. המשכתי לחזור לפסנתר וכתבתי עוד שיר ועוד שיר, וסוף סוף קיבלתי את "הימים שלי", וחשבתי, "בסדר, זה האחד".
איך היה התהליך שלך? האם כתבת את המוזיקה לאחר שהספר הושלם, או שזה היה תהליך זורם יותר?
היו לי חבורה שלמה של שירים כשבקה עלתה על הסיפון, אבל בסופו של דבר שחררנו חצי מהם, כי הם פשוט לא הגיוניים יותר. אני די משווה את זה לרוכסן, שבו כל חוד צריך להניח על השני כדי שהרוכסן יהיה רוכסן במלואו. כך עבדנו. זה היה כמו יד אחת על שנייה, עם הבמאים, הכוריאוגרפים והמפיקים, עד שרכסנו את היצירה הזו.
אני ובקה עבדנו מאוד בשיתוף פעולה עמוק ועמוק, והעברנו את השרביט הלוך ושוב.
היינו בתקשורת מתמדת ושאלנו אחד את השני אם סצנות או מילים מסוימות הגיוניות. זה היה מאוד כמו, 'בטח, תיפטר מהשיר אם אנחנו צריכים סצנה' או, 'תיפטר מהסצנה אם אנחנו צריכים שיר'.
מכל השירים ששלחת למפיקים לפני שבע שנים, האם מישהו נכנס להפקה הסופית?
השיר הראשון שכתבתי הוא השיר הלפני אחרון בכל היצירה, כשאלי מבוגרת מזהה את נוח.
האם היו מחזות זמר אחרים שחיפשתם להשראה?
לא הקשבתי הרבה לתיאטרון מוזיקלי בזמן שעבדתי, כי לא רציתי להיות מושפע. רציתי להיות טהור ולכתוב מה שרציתי לכתוב. אבל הלכתי להרבה תיאטרון וקיבלתי השראה מהאומנות. האדסטאון באמת היכה אותי חזק. ופשוט אהבתי הכל מֶלְצָרִית. שרה (ברייל, למי כתב את המוזיקה מֶלְצָרִית) הוא אחד מהחברים הטובים שלי והיה מעודד ותמיכה ממש מקסימים. הייתי מושיט יד בכל פעם שהרגשתי שאני זקוק לאיזו חוכמה. אדם נוסף שעזר לי לעבור הוא שיינה טאובהמלחין של סופה. לא רציתי להטריד אנשים, אבל רציתי כדורים קטנים של עידוד, ואז להבין את זה בעצמי.
בנקודות שונות במהלך ההופעה, כולם סביבי התייפחו בבכי הקולקטיבי והקטרזי הזה. איך זה מרגיש להיות בעל כוח-על לגרום לכאורה לאנשים לבכות בפקודה?
ובכן, אני לא חושב שזה רק אני. אלה השחקנים המדהימים שלנו, הבמאים, כותב הספרים, מעצב התאורה – כולם. זה שלמות. אבל אני אוהב את הכוח שיש למוזיקה. אתה יכול לשמוע קטע מוזיקלי שאין לו אפילו מילים, וזה יכול להעלות דמעות בעיניים. אני חושב שזה כל כך קסום שדברים שאין להם אפילו מילים יכולים להעלות רגשות. המטרה שלנו תמיד הייתה ליצור אנשים להרגיש. לא ידענו שאנשים יבכו כמוהם. אני מתכוון, אָנוּ כולם בכו בחזרות, אבל חשבנו שזה בגלל שאנחנו כל כך קשורים להופעה!
כמות הבכי בפועל הייתה קצת מזעזעת. יש אנשים שהם בֶּאֱמֶת בְּכִי. אבל אנחנו לא משאירים אותך במבוכה. בסוף יש קודה שנועדה לומר שכולנו בני אדם. כולנו עוברים את אותם דברים; כולנו ביחד בתיאטרון הזה. זו פשוט חוויה אנושית כזו. ולהיות מספיק פגיע כדי לאפשר לעצמך לבכות בגלוי בחדר של אלף זרים, זה נותן רשות לאדם הבא לבכות. יש משהו בשחרור הקולקטיבי הזה שאני חושב שאנשים כל כך צריכים.
אמנם זו הופעת הבכורה שלך מאחורי הקלעים בתוכנית בברודווי, אבל באמת היית עַל ברודווי לפני, מככב נטשה, פייר והשביט הגדול של 1812 חזרה בשנת 2017. האם החוויה שלך על המחברת לתת לך השראה לחזור לבמה?
להיות על הבמה זה כל כך קשה. רק אני עשיתי כוכב שביט במשך חמישה שבועות, וזה הרגיש כמו פרק זמן טוב עבורי, בתור מישהו שמעולם לא עשה את זה קודם. אבל למצוא את האמת לילה אחר לילה, זה נראה כמעט בלתי אפשרי. אני אוהב את הרעיון של לעשות משהו, אבל אני חושב שאם עשיתי זאת, זו הייתה צריכה להיות ריצה מוגבלת. אני אוהב להופיע, והלכתי לבית ספר לתיאטרון מוזיקלי, אבל אני לא חושב שיש לי את מה שצריך כדי להיות בהצגה במשך שנה ולהמשיך לגלות את התגליות האלה. זה לא "לא", זה "אני לא יודע". אבל אולי יהיה כיף להופיע שוב בתפקיד כלשהו. אני תמיד אעשה הופעות וקונצרטים משלי. אני בעצם מוציא בקיץ תקליט שאני ממש מתרגש ממנו.
איך הייתה הקלטת הפסקול?
זה נשמע כל כך טוב. אתה לא יכול לשמוע את כל התזמור בתיאטרון, אז אתה באמת יכול לחייג דברים כשאתה מערבב באולפן. יש את האבוב, הנבל וכל כלי המיתר האלה שלא ממש תפסת בתיאטרון. זה כל כך קסום להיות מסוגל לקחת את כל הקטעים האלה של התזמור ולוודא שהם מתאימים בצורה קולית מושלמת כדי שתוכל לשמוע כל קטע. אני מגיע מעולם ההקלטות, אז זה היה כל כך כיף ומשמח. השירים כל כך חיים לי. זה כבר תרופתי.
המחברת אלבום השחקנים יוצא ב-19 באפריל, שזה במקרה גם תאריך היציאה של האלבום של טיילור סוויפט מחלקת המשורר המעונה אַלבּוֹם.
אני יודע. הייתי כמו, 'האם אנחנו טיפשים שאנחנו משחררים באותו יום?' אני חושב שהמעריצים שלה כנראה יהיו גם מעריצים של זה. אבל אני מרגיש שאף אחד אחר לא ישחרר את היום הזה, כי כולם כנראה מפחדים לשחרר באותו יום של טיילור סוויפט. אבל הנה אנחנו.
