נאמר שכולם יודעים את שמו של קווינסי ג'ונס גם אם אף אחד לא בטוח מה קווינסי ג'ונס עשה. אם האמת הזו נכונה, יש לכך סיבה טובה. בקריירה ענקית ורבת תחומים המשתרעת על תעשיית המוזיקה והבידור במשך שמונה עשורים, ג'ונס – שלפי היחצן שלו "נפטר בשלווה" אמש, בגיל 91 – היה כמעט הכל, בכל מקום, בבת אחת, ו לכן כמעט בלתי אפשרי להדגיש. הוא היה מפיק, מלחין, מעבד, נגן נגינה, אימפרסרי, סופר, מנטור, מייסד מגזינים, האב הסלבריטאי של ילדים מפורסמים. לאורך הדרך, ג'ונס אולי רק לעתים נדירות היה במרכז הבמה, אבל הוא העניק למגוון מסובב ראשים של ז'אנרים מוזיקליים – ג'אז, פופ, אר אנד בי, האזנה קלה – בניצוץ ותחכום, והכל תוך עיצוב המסלולים היצירתיים של כמה מהטיטאנים של הקליט מוזיקה, ביניהם פרנק סינטרה, ריי צ'ארלס ומייקל ג'קסון.
"אני מבשל גמבו שיגרום לך לסטור לסבתא שלך", אמר פעם ג'ונס, טבח ביתי מוכשר, על כישוריו במטבח. הוא הפעיל את אותו מגע קסם באולפן ההקלטות, ערבב יחד מרכיבים מפתיעים, הוסיף בדיוק את הכמויות הנכונות של תבלינים וחום ומתיקות, ולתמיד הגיע לחגיגה לאוזניים. במילים פשוטות, ג'ונס היה בין מפיקי התקליטים הגדולים ביותר שחיו אי פעם.
ג'ונס הוציא 16 אלבומים בשמו הפרטי, 10 מהם הגיעו לראש מצעד הג'אז של בילבורד. כמבצע/מלחין/מפיק, "Soul Bossa Nova" שלו, מ-1962, עם החלילים העליזים והנשיפה המפלצת שלו, היה השיר הידוע ביותר שלו: Jet Age insouciance distilled. זה ימשיך להפוך לרצועת מפתח בתחיית הטרקלין-מוזיקת של שנות התשעים, הקשורה באופן בל יינתק עם אוסטין פאוורס זיכיון הסרט, שאימצה אותו כשיר נושא. ג'ונס היה המעבד בהקלטה של "Fly Me to the Moon" של סינטרה ב-1964, שחמש שנים מאוחר יותר, אפולו 10 האסטרונאוט יוג'ין סרנן ניגן על קלטת בזמן שהקיף את הירח. (הרעיון ש באז אולדרין ששיחק אותו על פני הירח הוא ככל הנראה אגדה אורבנית – או חוצנית – כזו שג'ונס היה להוט לקדם באופן מובן.)
הוא יצר פסקולים לסרטים (הג'וב האיטלקי, בחום הלילה) וטלוויזיה (סנפורד ובנו). הוא הפיק את 1982 של ג'קסון מוֹתְחָןשנותר האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים ואחד מטרילוגיית תקליטים שהופקו על ידי ג'ונס שביצעו את כוכב העל של ג'קסון. לג'ונס היה סוג של תנופה נדירה בתעשייה שאפשרה לו, יחד עם מנהל הזירה ליונל ריצ'י, לרכז אנשים כמו ג'קסון, ברוס ספרינגסטין,
סטיבי וונדר, דיאנה רוס, סינדי לאופר, ריי צ'ארלס, ו בוב דילןכמנצח וכמפיק-שותף (עם מייקל אומרטיאן) של סינגל הצדקה "We Are the World" משנת 1985. מבקר תרבות גריל מרקוס השווה את השיר לג'ינגל של פפסי, אבל הוא גרר מיליוני דולרים בסיוע לאפריקה. (האירוע הוצג לאחרונה בסרט התיעודי של השנה הלילה הגדול ביותר בפופ.)
קטעי וידאו של ג'ונס עובד עם דילן על השיר מציג מפיק שניחן בסוג של התלהבות דוחקת שאתה עשוי לקשר עם מאמן אהוב בליגה הקטנה. "מנצח ומעבד צריכים לעשות צילום רנטגן רגשי על הזמר, ולחקור את הנפש היצירתית שלהם", אמר פעם ג'ונס. ואכן, אלה פיצג'רלד, שרה ווהן, בילי אקסטין ופגי לי הם בין הזמרים הרבים שמהם שידל הופעות מדהימות, כשהוא צבר 80 מועמדויות לגראמי ו-28 זכיות. הפרסים האלה יושבים ליד אמי עבור שורשים פסקול, אוסקר על עבודה הומניטרית, וטוני על התחייה של 2016 הצבע סגולמתווסף לסטטוס EGOT. (ג'ונס היה שותף להפקת הגרסה הקולנועית של 1985 הצבע סגולמה שעזר לשים מנחה תוכנית אירוח בשם אופרה ווינפרי על המפה הלאומית.)
לפי חשבונו, לג'ונס היה מזל לשרוד ילדות קשה בדרום סייד של שיקגו, שם נולד ב-1933. הוא נשא צלקת ממשית מאותם ימים: "הם מסמרו את ידי לגדר עם סוויצ'בלייד, בנאדם," הוא היה אומר, מצייר תמונה של ילדות נוארית בעידן אל קפונה, עם קשוחים נודדים שמחלקים אלימות על בסיס יומיומי. אביו, קווינסי דילייט ג'ונס האב, עבד כנגר, ואמו, שלמדה באוניברסיטת בוסטון וידעה מספר שפות, סבלה ממחלת נפש, הדורשת מיסוד. בסצנה קודרת במיוחד מימי נעוריו של ג'ונס, המסופרת בספר הזיכרונות שלו מ-2001, שהוא צפה באימה כשהיא זוללת את הצואה של עצמה. מיותר לציין שהיה ביניהם מעט קשר רגשי, חלל שג'ונס תיאר כגורם שעיצב אותו כאמן וכאדם. במשך זמן מה, ג'ונס ואחיו הצעיר לויד נשלחו לקנטקי כדי לחיות עם סבתם מצד אבא, לשעבר משועבדת, שהגישה להם מדי פעם חולדות מטוגנות לארוחת ערב. ואז, בגיל 11, לאחר שעבר עם אביו לאזור סיאטל, קווינסי הצעיר גילה את הפסנתר. "מצאתי אמא אחרת", כתב באוטוביוגרפיה שלו.
עד מהרה הוא הרים את החצוצרה, הכלי שבסופו של דבר יהיה כניסתו למוזיקה, ולימד את עצמו עיבוד. עד גיל 14 הוא ניגן בלהקת המשמר הלאומי (אחרי שהעיד על עצמו כבן 18). בדרך להופעה ביאקימה, מכונית שהובילה את ג'ונס וארבעה מחבריו ללהקה התנגשה באוטובוס של Trailways. רק ג'ונס שרד. (מאוחר יותר הוא שרד זוג מפרצת במוח.) לאחר התיכון, הוא נסע לבוסטון לביקור במכללת ברקלי למוזיקה, נשר, והתקבל לעבודה כחצוצרן על ידי אגדת הוויברפון ליונל המפטון, ומצא את עצמו מנגן בנשיא דווייט השבעתו של ד' אייזנהאואר ב-1953. הוא היה רק בן 19.
אלבומו הראשון באורך מלא כמנהיג להקה יצא ארבע שנים מאוחר יותר. בעיצומה של הריצה הזו (ותוך כדי גם כתיבת מצעדים עבור הלהקה הגדולה של Count Basie), ג'ונס עבר לעבודה יומית כאיש A&R ב-Mercury Records. ב-1963, הוא החתים זמרת פופ מתבגרת בשם לסלי גור ושידך לה שיר: "It's My Party". זה העלה את הקריירה של ג'ונס על מישור מסחרי חדש.
אבל זה היה סינטרה, הוא אמר, ש"לקח אותי לכוכב חדש לגמרי". נראה היה שלשניים היה קשר מיידי ובלתי ניתן להפסקה. "האיש היה גדול מהחיים", כתב ג'ונס, ותיאר את המוזיקליות של הזמר כ"כלכלה טהורה, כוח, סגנון ומיומנות". ג'ונס ימשיך לעבוד עם סינטרה במשך עשרות שנים, ויפיק את אלבום האולפן האחרון שלו, לוס אנג'לס היא הגברת שליבשנת 1984. "עבדתי איתו עד שהוא נפטר ב-98'," נזכר ג'ונס. "הוא השאיר לי את הטבעת שלו. אני אף פעם לא מוריד את זה."
שיתופי הפעולה היצירתיים שלו עם מייקל ג'קסון ייצגו סוג אחר של סטרטוספירה, כשההפקה של ג'ונס מביאה חוצפה וברק לאלבומים מחוץ לכותל, מוֹתְחָןו רַע. ג'קסון הפך לאייקון הפופ השולט של שנות השמונים. אבל היחסים של ג'ונס עם ג'קסון התגלו כשבריריים ועמוסים יותר מזה עם סינטרה. ב-2017 הוא תבע את חברת ההפקות של ג'קסון תמורת 9.4 מיליון דולר בתמלוגים שלא שולמו. (החליפה הצליחה, אבל הפרס בוטל מאוחר יותר.) ג'ונס גם ציין שהוא סירק 800 שירים כדי למצוא את השירים שעליהם מוֹתְחָןובכך רומז שאפילו אמן פרוטאני כמו ג'קסון לא יהיה בשום מקום בלי שירים גדולים – ומפיק גדול.
ג'ונס לא התבייש לזרוק דעות נועזות, מה שהפך אותו לראיון חלומי לדורות של עיתונאים ותיעודיים. כשהתקרב לגיל 90, הוא הכחיש את מצב המוזיקה העכשווית: "זה לא הולך לשום מקום כרגע. זה רעש של מכירת שמפניה". (זה, מהמייסד השותף של אווירהמגזין מוזיקה שהשיק בקול תרועה רמה ב-1993.) הוא גם הלך אחרי פרות קדושות, והכריז פול מקרטני "נגן הבס הכי גרוע ששמעתי".
הסרט התיעודי של נטפליקס משנת 2018, קווינסיבשיתוף בתו, רשידה ג'ונס, הראה את האיש במלוא עוצמתו, פטפטנית, גם אם נפגעת במקצת מפגעי הזמן והסלבריטי. זהו דיוקן מעריץ ומסוגנן, הבולט באינטימיות שלו, שמציב את האיש מאחורי כל כך הרבה כוכבי-על מוזיקליים בחזית ובמרכז: מקום שמרגיש נכון, בהתחשב בכריזמה התוססת והמראה הטוב שלו. אחרי הכל, הוא היה קזנובה ידוע, מתגאה בסרט בתיאבון שלו, אפילו כבן מתומן שמסתכל אחורה על שלושה נישואים, כולל אלה של דוגמנית-צלמת-שחקנית שוודית אולה אנדרסון ו חוליית מוד הכוכבת פגי ליפטון (אמא של רשידה ו קידדה), ושותפות עם השחקנית נסטסיה קינסקי. הוא היה אב לחמישה ילדים נוספים (ג'ולי, רייצ'ל, מרטינה, קווינסי השלישי, ו קניה), על ידי ארבעה שותפים נוספים, מה שהופך את משפחת ג'ונס המורחבת לסוג של שושלת בידור מודרנית.
הילד מהצד הדרומי של שיקגו עשה כברת דרך, עם שלל הישגים, שלא לדבר על מפגשים מרחיקי לכת עם המופלאים, המהוללים והמשמעותיים מבחינה היסטורית, שהפכו אותו, כלשונו, ל"גאמפ הגטו". ” (רבים מהם ספדו לג'ונס בשנת 2023 בטקס יום הולדת 90 בבול הוליווד.) עשרים וארבע שנים קודם לכן, האקטיביסט וזמר U2 בונו הזמין את ג'ונס לפגישה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני בוותיקן. בפגישה, ג'ונס הוכה מהנעלה של האפיפיור, שנזכר כ"קצות כנפיים בצבע בורדו". כשהלך לנשק את ידו של האפיפיור, המפיק פלט, "אוי, לגבר שלי יש כמה נעלי סרסור." האפיפיור, אמר, "שמע אותי". אי אפשר היה שלא לשמוע את קווינסי ג'ונס.
