Oאף אחד מ בשיחות כמעט היומיות שלי עם אחי הצעיר, שגר בלוס אנג'לס, הזכרתי את החרדה שלי מהבחירות בנובמבר – ואולי נאלץ לעזוב את המדינה אחרי שהכל ייגמר.
"אולי רק ארצה לקבל דירה קטנה בקנדה או במקסיקו או משהו, למקרה שטראמפ יחזור לשלטון", אמרתי.
הוא לעג, אם כי בצורה מאוד אוהבת ועדינה. "אתה יודע, המקרה הכי גרוע יהיה משהו כמו מה שקרה לסבא," הוא אמר והשתהה. "ואתה יודע שסוג כזה עשה לו את הקריירה."
מה שקרה לסבא שלי, הווארד פאסט, הוא שממשלתו ראתה אותו רדיקלי ובשנת 1950 זרקה אותו לכלא. הווארד היה סופר רב מכר, שספריו, כמו האזרח טום פיין ו דרך החירות, חקר גזע, מעמד ואידיאלים מהפכניים. במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא עשה את חלקו עבור משרד המידע האמריקאי למלחמה, כתב וערך את שידורי קול אמריקה.
אבל המקום שבו הווארד שולל, לפחות בעיני הסנאטור ג'וזף מקארתי וחבריו האדומים, הוא שהצטרף למפלגה הקומוניסטית וסירב לספק תיעוד של ארגון אנטי-פאשיסטי לוועדת הפעילות הלא-אמריקאית של הבית. זו הייתה תקופה של פחד מוגבר ופרנויה, חודשים ספורים לאחר שמקרתי נשא את נאומו הידוע לשמצה "אויבים מבפנים" שבו טען שיש לו רשימה של קומוניסטים ידועים שעובדים במחלקת המדינה. (וכיוון שההיסטוריה מתחרזת, מאוחר יותר שכר מקארתי ליועץ הראשי שלו את רוי קון, שימשיך להדריך דונלד טראמפ צעיר.)
הווארד בילה שלושה חודשים בכלא הפדרלי מיל פוינט, שם התחיל את עבודתו הידועה ביותר, ספרטקוס. הוא נאלץ לפרסם בעצמו בגלל שהיה ברשימה השחורה, כשסיפורו האפי על מרד עבדים הונצח מאוחר יותר על המסך על ידי השחקן קירק דאגלס והבמאי סטנלי קובריק. אז כן, סבא התפרסם הרבה יותר לאחר להיות כלוא.
כשדיברתי לאחרונה עם אבי, ג'ונתן, שהוא גם סופר, הוא ציין שההופעה של הווארד בפני ועדת הפעילות הלא-אמריקאית של הבית הפכה אותו לשם דבר. "הוא היה על השער של ה ניו יורק טיימס,"אמר אבי. (עמוד ראשון פִּי כותרת מיוני 1950: "11 'אנטי-פשיסטים' נשלחים לכלא"). "לפני כן הוא היה מפורסם, אבל אחרי זה…"
"אבל זה דפק אותו, נכון?" שאלתי.
"אני לא יודע," הוא הגיב. "אני חושב שהוא מצא את הכלא מפחיד."
הווארד המשיך לכתוב יותר מ-80 ספרים לפני שמת ב-2003, שנה לפני כן השוליה יקרין את חניכו של קון לבתיהם של מיליוני אמריקאים, יעזור להפוך משחק צהובונים מצויר בניו יורק לדימוי של איל עסקים מכריע ולהניח את התשתית לדרך לא סבירה לבית הלבן.
טגבעה עשתה נקמה אבן היסוד של הקמפיין שלו ב-2024. "אני הצדק שלך, ולמי שנגרם להם עוול ונבגד, אני הגמול שלך", אמר לקהל במרץ 2023. כתבתי עבור יריד ההבלים באותה תקופה, כמה מסוכנת הייתה התנהגותו של טראמפ, אפילו כשכמה מבקרים מחקו את סיכוייו לקאמבק. הוא הגביר את הרטוריקה המאיימת בנאום יום הוותיקים. "נשרש את הקומוניסטים, המרקסיסטים, הפשיסטים והבריונים השמאליים הרדיקליים שחיים כמו שרצים בגבולות ארצנו, שמשקרים וגונבים ומרמות בבחירות. הם יעשו הכל, בין אם באופן חוקי או לא חוקי, כדי להרוס את אמריקה ולהרוס את החלום האמריקאי", אמר טראמפ, והוסיף מאוחר יותר: "האיום מכוחות חיצוניים הוא הרבה פחות מרושע, מסוכן וחמור מהאיום מבפנים".
כבר הייתי בטוח שטראמפ יהיה נורא עבור הדמוקרטיה – אחרי הכל צפינו בו כשהוא חווה אספסוף בקפיטול – ושהוא לא מתייחס לשלטון החוק. (זה האחרון הובהר עוד יותר במהלך משפט הכספים השקט של טראמפ בניו יורק, שם הוא נמצא אשם ב-34 סעיפי עבירות.) שלא לדבר על המשך הדמוניזציה של טראמפ לתקשורת – הלא היא "אויב העם!" אמת חברתי.
אבל הנאום של נובמבר הותיר אותי משוכנע שהוא יכוון לאויביו המקומיים הנתפסים, עם עיתונאים ביניהם. זה לא שטראמפ ובני בריתו מסתירים משהו. קאש פאטל, בן ברית קרוב לטראמפ שצפוי לקבל תפקיד מפתח בביטחון לאומי בממשל עתידי, אמר בדצמבר בכתבתו של סטיב באנון. חדר מלחמה פודקאסט, "נצא ונמצא את הקושרים, לא רק בממשלה אלא בתקשורת. כן, אנחנו הולכים לרדוף אחרי האנשים בתקשורת ששיקרו לגבי אזרחים אמריקאים, שעזרו לג'ו ביידן להתעסק בבחירות לנשיאות – אנחנו הולכים לרדוף אחריכם. בין אם זה פלילי או אזרחי, אנחנו נבין את זה".
תרחיש מאיים שכזה נראה סביר יותר רק לאור פסיקת בית המשפט העליון בחודש שעבר המעניקה לנשיאים חסינות משוערת מפני העמדה לדין בעת ביצוע מעשים "רשמיים" – החלטה שיכולה למעשה להעמיד את טראמפ, אם ייבחר, מעל החוק. בהתנגדותה, השופטת סוניה סוטומאיור טענה כי לפי נימוקיו של הרוב השמרני, לנשיא תהיה חסינות גם אם יורה ל"צוות חותם 6 של הצי לרצוח יריב פוליטי". מאז אותה פסיקה היסטורית, טראמפ העלה את רמת האיום על ידי הגברת הפוסטים ברשתות החברתיות הקוראות להעמיד את ליז צ'ייני, מבקרת רפובליקנית, בפני בית דין צבאי בטלוויזיה. טראמפ גם קידם פוסט שקורא לכלא דמויות פוליטיות שונות, כולל ביידן, קמאלה האריס, צ'אק שומר, מיץ' מקונל, ננסי פלוסי ומייק פנס.
עכשיו, אם אני – סופר ליברלי, פודקאסט ופרשן MSNBC – אכנס לרשימת "אויבים" כזו של טראמפ נותר לראות, ולמען הפרוטוקול, הבן השני שלי חושב שאני בהיסטריה. אבל זה בהחלט לא מחוץ לטווח האפשרויות שאנשי תקשורת גלויים, הטיפוסים המזהירים בקביעות מפני סכנותיו של טראמפ ברשתות החברתיות ובתוכניות חדשות בכבלים, יהיו יעדים של ממשל שני שחושק בנקמה.
אני זוכר פעם אחת, כשהייתי צעיר, שואל את סבתי בט על הזמן של בעלה בכלא. לקראת סוף גזר הדין של הווארד, היא אמרה, הוא התחיל בגינון, תמונה שלווה. היא גם סיפרה לי איך אנשים נהגו לזרוק אבנים על החלון שלה בתקופה הזו. בט אמרה שאף אחד לא הרגיש כמו גיבורים כשכל זה קורה. היא גידלה שני ילדים קטנים, והכל הרגיש יוצא מכלל שליטה. סבתא שלי לא הייתה אדם דרמטי במיוחד. ידעתי שאם היא אומרת את זה, זה חייב להיות רע.
כשגדלתי, הייתי מודע לכך שסבי ואמי, הסופרת הפמיניסטית אריקה ג'ונג, הם ממין מוזר של סופרת פוליטית. "מכיוון שאני מאמין שלנקודת המבט הפילוסופית של אדם אין משמעות מועטה אם היא לא תואמת להוויה ולפעולה, מצאתי את עצמי נשוי ברצון לסדרה אינסופית של סיבות לא פופולריות", אמר הווארד בראיון מ-1972, "חוויות שאני מרגיש. העשירו את הכתיבה שלי באותה מידה שהם רוקנו היבטים אחרים בחיי."
סבי באמת האמין שהעבודה הפוליטית שלו היא הדבר הטוב ביותר שעשה אי פעם והתגאה בפרופיל ה-FBI בן 1,100 העמודים שלו על פירוט "כל – או כמעט כל – מעשה הגון שביצעתי בחיי".
בכל פעם שאני קורא את הפסקה ההיא, העיניים שלי מתרוממות. סבא שלי עשה מה שצריך לעשות. הוא ישב רק שלושה חודשים בכלא, אבל זה היה קשה לו; הוא אמר לנו פעם שהוא הוחזק בתחילה על הנידונים למוות. זה היה קשה גם ליקיריו. אבא שלי מספר סיפור על סבא שיצא מהכלא והמשפחה מרגישה שאולי אמריקה כבר לא מתאימה להם. כמתנגד פוליטי, שללו להווארד דרכון אמריקאי והמשפחה התגוררה זמן מה במקסיקו, שם לא היית צריך דרכון, לפני שחזרה לניו יורק. ב-1958 קבע בית המשפט העליון כי "הזכות לטייל היא חלק מה'חירות' שאי אפשר לשלול מהאזרח".
אנשים רבים סבלו יותר מסבא שלי; אנשים התאבדו, רעבו ונכלאו לתקופות ארוכות יותר. בסופו של דבר סבא שלי כתב עוד רבי מכר וחי חיים ספרותיים נהדרים. אבל הטראומה של הכרת ארצך עלולה להידלק עליך מעולם לא פחתה.
אני מקווה שטראמפ לא ייבחר מסיבות רבות, החל מזכויות רבייה ועד לעתיד הדמוקרטיה האמריקאית וכדור הארץ. אבל אם הוא יעשה זאת, אהיה אמיצה, וזה לא מעט בגלל רוחו של סבי השוכנת איפשהו בתוכי. ואם הנשיא העתידי טראמפ אכן מכוון ליריביו הפוליטיים והתקשורתיים, ואני אחד מהם, אשכור עורכי דין ואכתוב קטעים ואדבר. כמו סבא, אני לא גיבור. סתם מישהו שעושה מה שצריך לעשות.
