בשנים האחרונות, טורקיה עשתה צעדים משמעותיים בפיתוח התעשייה הביטחונית שלה, והופיעה כיצואנית נשק מרכזית. ההתקדמות של המדינה בייצור ציוד הגנה איכותי וחסכוני חיזקה את השפעתה האסטרטגית באזורים כמו אפריקה שמדרום לסהרה והמפרץ. מל"טים טורקיים, במיוחד ה-Bayraktar TB2, מילאו תפקיד מרכזי בניצחונה הסוחף של אזרבייג'ן על ארמניה בסכסוך נגורנו-קרבאך, והציגו את היעילות והתחכום של טכנולוגיית ההגנה הטורקית. לאחר שנת שיא ליצוא ביטחוני בשנת 2023, טורקיה מוכנה להמשיך את מסלולה כלפי מעלה, אם כי לא בלי תחרות או אתגרים על נתח השוק שלה.
צמיחת התעשייה הביטחונית של טורקיה היא מרכיב מכריע באסטרטגיית הביטחון הלאומי שלה. על ידי הפחתת התלות בספקים זרים והגברת הייצור המקומי, טורקיה שואפת לשפר את האוטונומיה האסטרטגית שלה ואת כוח הפרויקט מעבר לגבולותיה. המגזר המתפתח הזה הוא אבן יסוד במדיניות החוץ של אנקרה, המאפשר לה לכרות בריתות חדשות ולחזק את השפעתה הגיאופוליטית.
רקע היסטורי
בתקופה העות'מאנית, הייצור הצבאי היה מוגבל והסתמך במידה רבה על ספקים זרים. תלות זו נמשכה בשנים הראשונות של אטאטורק והרפובליקה הטורקית. נקודת מפנה בתיעוש הביטחוני של טורקיה הגיעה ב-1974 כאשר ארצות הברית הטילה אמברגו נשק בתגובה להתערבות הצבאית של טורקיה בקפריסין. האמברגו חשף את הפגיעות הטבועות בהסתמכותה של טורקיה על ספקים צבאיים זרים, ובסופו של דבר הוא שימש כזרז לטורקיה לרדוף אחרי עצמאות בייצור ביטחוני. במהלך שנות ה-70 המאוחרות וה-80, טורקיה התמקדה בבניית יכולות משלה, במיוחד באזורים קריטיים כמו תעופה וכלי רכב משוריינים. הקמת תת-המזכירות לתעשיות ביטחוניות ב-1985 (הידועה כיום כסוכנות התעשייה הביטחונית) הייתה צעד משמעותי לקראת ארגון והכוונה של הרכש והייצור הביטחוני.
ה-21רְחוֹב המאה סימנה תקופה של צמיחה ושינוי משמעותיים עבור התעשייה הביטחונית של טורקיה, המונעת בעיקר על ידי מדיניות מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) תחת רג'פ טאיפ ארדואן. הדגש המתמשך של הממשלה על הפחתת התלות בספקים זרים הוביל לעלייה בהשקעות וביכולות הייצור המקומי.
אבן דרך משמעותית נוספת היא הפיתוח האחרון של מטוס הקרב Kaan של טורקיה, שסיים בהצלחה את טיסת המבחן הבכורה שלו מוקדם יותר השנה. הקאאן מייצג את שאיפתה של טורקיה להצטרף לקבוצת העילית של מדינות המסוגלות לייצר מטוסי קרב מהדור החמישי. למרות שתכונות ה-Kaan לא נופלות בהשוואה לדוגמת ה-F-35 (ארה"ב), J-20 (סין) או Su-57 (רוסיה), המטוס עדיין ממלא נישה חיונית לקבלה פוליטית ושיקולים פיסקאליים של מדינות שאינן מזדהות.
היבטים כלכליים וטכניים של תעשיית ההגנה של טורקיה
התעשייה הביטחונית של טורקיה ראתה התקדמות משמעותית בקטגוריות מוצרים שונות, כולל מל"טים, כלי רכב משוריינים ופלטפורמות ימיות. בין אלה, מל"טים זכו לתשומת הלב הבינלאומית ביותר, במיוחד ה-Bayraktar TB2. כלי טיס בלתי מאויש (מל"ט) זה בגובה בינוני ועמיד לאורך זמן הוכיח את עצמו כמחליף משחק בלוחמה מודרנית, המשמש ביעילות בסכסוכים בסוריה, לוב ונגורנו קרבאך, שם ניצחונה של אזרבייג'ן עוצב על ידי לוחמת מל"טים. הצלחתו של ה-TB2 טמונה בטכנולוגיה המתקדמת שלו, בשילוב עם העלות-תועלת שלו. המל"ט מוצע בנקודת מחיר תחרותית, ביחס לעמיתיו נאט"ו, ומבלי להתפשר על האיכות, מה שהופך אותו לאופציה אטרקטיבית עבור מדינות עם תקציבי ביטחון מוגבלים. בנוסף למל"טים, טורקיה עשתה צעדים בפיתוח כלי רכב משוריינים כגון טנק הקרב הראשי Altay וכלי המשוריין Otokar ARMA.
בעוד שמדינות כמו ארצות הברית, בריטניה וצרפת נוהגות לצרף מכירות נשק עם תנאים פוליטיים, טורקיה בוחרת בגישה ריאל-פוליטית. אסטרטגיה זו כוללת פחות הגבלות ותנאים נוחים יותר להעברת טכנולוגיה וייצור משותף. לדוגמה, טורקיה הקימה מספר הסכמי ייצור משותף עם מדינות כמו קטאר ואזרבייג'ן, המאפשרות ייצור והרכבה מקומיים של טכנולוגיה ביטחונית טורקית. גישה זו לא רק משפרת את היכולות הטכנולוגיות של מדינות שותפות אלא גם מחזקת קשרים דו-צדדיים ופותחת שווקים חדשים לחברות ביטחוניות טורקיות לעסוק במיזמים משותפים ולהבטיח חוזים נוספים.
היצוא הביטחוני של טורקיה ומדיניות החוץ
ההתמקדות בייצור ביטחוני ילידי היווה אבן יסוד במדיניות ההגנה של טורקיה, המאפשרת לה לפעול באופן עצמאי מבעלי ברית מערביים מסורתיים בעת הצורך. היצוא הביטחוני של טורקיה כבש נתח שוק בקרב רוב מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC) וקרן אפריקה.
ב-GCC, טורקיה הקימה קשרי הגנה חזקים עם מדינות כמו קטאר, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות (איחוד האמירויות). קשרים אלה התגבשו באמצעות חוזים ביטחוניים משמעותיים, כמו רכישת סעודיה בסך 3 מיליארד דולר של כלי טיס בלתי מאוישים (UCAV) בשנה שעברה, שסימנה את עסקת הייצוא הביטחוני הגדולה ביותר בתולדות טורקיה. העסקה מהווה דוגמה נוספת לנכונותה של טורקיה לקבל תנאים להעברת טכנולוגיה וייצור משותף.
קרן אפריקה התגלתה גם כאזור קריטי ליצוא הביטחוני הטורקי. מעורבותה של טורקיה בסומליה, שבה הקימה אנקרה את הבסיס הצבאי הגדול ביותר שלה מעבר לים, מדגימה את האסטרטגיה שלה להשתמש בייצוא ביטחוני כדי להגביר את שיתוף הפעולה הביטחוני עם הכוחות הסומליים. נוכחות זו מאפשרת לטורקיה להשפיע על הדינמיקה הביטחונית האזורית ולהקרין את כוחה על פני הים האדום ואל האוקיינוס ההודי. החשיבות האסטרטגית של אזורים אלה עבור טורקיה נעוצה בגיאו-פוליטיקה, במיוחד הגישה שלהם לנתיבים ימיים, יחד עם הזדמנויות פוטנציאליות לחברות טורקיות בשווקים אפריקאיים.
הגישה של טורקיה לדיפלומטיה ביטחונית משקפת גם את חתירתה למדיניות חוץ עצמאית יותר. על ידי גיוון שותפויות ההגנה שלה והפחתת ההסתמכות על בעלות ברית מערביות מסורתיות, טורקיה יכולה לנווט ביחסים בינלאומיים מורכבים עם אוטונומיה רבה יותר. עצמאות זו היא קריטית, במיוחד בהתחשב במתיחות העבר עם בעלות ברית נאט"ו בנושאים כמו הרכישה השנויה במחלוקת של טורקיה של מערכת הטילים הרוסית S-400 והדרתה מתוכנית F-35. התפתחויות אלו מדגישות את הציר האסטרטגי של טורקיה לעבר עמדת הגנה עצמאית יותר, תוך מינוף תעשיית הביטחון שלה להשגת יעדי מדיניות לאומיים וחוץ רחבים יותר מחוץ למסגרת שמציעה נאט"ו.
סיכויים ואתגרים
היתרונות היחסיים של טורקיה, כגון ייצור חסכוני וביצועים באיכות גבוהה, הם המניעים העיקריים לצמיחה ברמת השיא של התעשייה הביטחונית שלה. הדגש של המדינה על ילידת התעשייה הביטחונית שלה הפחית עלויות ואפשר תמחור תחרותי בשוק הנשק העולמי.
יתרה מזאת, עמדת מדיניות החוץ העצמאית של טורקיה, החורגת לעתים קרובות ממדינות מערביות מסורתיות ובעלות ברית אחרות בנאט"ו, מאפשרת לה לתקשר עם מגוון רחב יותר של מדינות, כולל מדינות שנמצאות בסנקציות בינלאומיות או באזורים רגישים מבחינה פוליטית. גמישות זו מיקמה את טורקיה כשותפה מועדפת למדינות המחפשות טכנולוגיה צבאית מתקדמת ללא התנאים המוטלים לרוב על ידי ספקים מערביים.
ככל שטורקיה ממשיכה לחדש ולהרחיב את היצע המוצרים שלה, היא צפויה לתפוס נתח גדול עוד יותר משוק הנשק העולמי, במיוחד בנישה שלה של מדינות ה-GCC העשירות ומדינות בעלות הכנסה בינונית נמוכה עד עליונה ברחבי אסיה ואפריקה.
אולם למרות המסלול החיובי הזה, התעשייה הביטחונית של טורקיה עדיין מתמודדת עם אתגרים. סנקציות בינלאומיות, במיוחד אלה של מדינות מערביות, יכולות להוות מכשולים משמעותיים. לדוגמה, התעשייה הביטחונית של טורקיה עדיין מסתמכת על מספר רכיבים מתוצרת חוץ עבור מערכות היי-טק מסוימות, מה שיכול להוות פגיעות בזמנים של מתח גיאופוליטי או שיבושים בשרשרת האספקה. אתגר נוסף נובע מתחרות עם יצואניות נשק מתפתחות אחרות, כמו איראן. גם טורקיה וגם איראן פועלות יותר ויותר בסכסוכי פרוקסי, לעתים קרובות תומכות בצדדים מנוגדים.
