אסטרטגיית הודו-פסיפיק של ארה"ב שואפת להכיל את הרפובליקה העממית של סין (PRC), להבטיח חופש ניווט ולמנוע מסין להשתמש באמצעים דיפלומטיים וכלכליים להקמת בסיסים צבאיים באזור. בינתיים, אסטרטגיית 'הדרקון הכחול' של סין, כפי שתוארה במקור על ידי הדיפלומט האמריקאי לשעבר והפרופסור הצבאי הנוכחי פטריק מנדיס, מבקשת להרחיב את השפעתה ואת טווח ההגעה האסטרטגי שלה על פני גופי מים ושטחי יבשה גדולים, תוך התנגדות למאמצים של ארה"ב ולהגביר את השליטה של בייג'ינג. הדומיננטיות הזו מאיימת על הביטחון האזורי ועלולה להגביל את חופש הניווט, מה שיוביל לעלויות סחר גלובליות ולמחירי דלק גבוהים יותר. בנוסף, אסטרטגיית הדרקון הכחול מאתגרת את העמדה המסורתית של חוסר התאמה של הודו, ועשויה לתרום לבידוד הגובר של ניו דלהי.
אסטרטגיית הדרקון הכחול של סין מתייחסת לשלושה גופי מים עיקריים: ים סין המזרחי, ים סין הדרומי והאוקיינוס ההודי. זה כרוך בהקמת תביעות על איים מעשה ידי אדם ואזורי ההדרה הימיים שמסביב. בים סין הדרומי, סין בנתה ומיליטריזה כמה איים מלאכותיים, וציידה אותם בתשתיות צבאיות כמו מסלולי טיסות, מערכות מכ"ם ומתקני טילים. מרכיב משמעותי באסטרטגיית הדרקון הכחול הוא הטענות הטריטוריאליות האסרטיביות של סין, מחוזקות על ידי "קו תשעה מקפים", תיחום המשמש את סין כדי לתבוע כ-90% בים סין הדרומי. אזור זה מכסה אזורים ימיים משמעותיים ומספר רב של איים ושוניות הנטענים גם על ידי מדינות כמו וייטנאם, הפיליפינים, מלזיה, ברוניי וטייוואן. בשנת 2023, סין פרסמה מפה חדשה המחזקת את טענותיה לטריטוריות השנויות במחלוקת אלה.
מבחינה גיאוגרפית, אסטרטגיית הדרקון הכחול של סין מעוגנת בטייוואן ובסרי לנקה. טייוואן חיונית למטרותיו של שי ג'ינפינג "להתחדש" בסין על ידי השבת כל השטח שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) מאמינה שייכת בצדק לסין. מבחינה אסטרטגית, השליטה בטייוואן תעניק לסין שליטה על מיצר טייוואן, נתיב ימי קריטי שדרכו עוברות 80% מאוניות המכולות הגדולות בעולם, המהוות 40% מצי הספנות העולמי.
סרי לנקה, לעומת זאת, ממלאת תפקיד מפתח בתוכנית של סין לדומיננטיות באוקיינוס ההודי. מדינת האי, הממוקמת על מפרץ בנגל, נתפסת כמיקום אידיאלי להקמת בסיסים ימיים. עמדה זו תספק לסין נקודת עיגון אסטרטגית להפעיל לחץ נוסף על הודו ולהגביר את השפעתה ברחבי האזור.
