מצרים הודיעה על הסדר אבטחה חדש עם סומליה, שיראה חיילים מצרים מוצבים בסומליה ומשתפים פעולה ישירות עם עמיתיהם הסומליים. המטרה המוצהרת היא לחזק את הביטחון האזורי בהתאם לכוח הייצוב המחודש של האיחוד האפריקאי בסומליה. העסקה הביטחונית מגיעה בתקופה של מתח וחוסר יציבות מוגברים באזור. במיוחד, אתיופיה מתחה ביקורת חריפה על העסקה וטענה כי שחקנים מסוימים "נוקטים צעדים כדי לערער את היציבות באזור". ההכרזה באה גם בעקבות פגישה דו-צדדית בין נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי לעמיתו הסומלי באוגוסט.
סכסוך מים בלב המתיחות בין מצרים לאתיופיה
המתיחות בין מצרים לאתיופיה אינה דבר חדש ומקורה בדרך כלל בסכסוך מים. בשנת 1959, מצרים חתמה על הסכם מי הנילוס עם סודאן העצמאית החדשה. העסקה ביקשה לשלוט באספקת המים הזורמים בנהר הנילוס. אתיופיה, לעומת זאת, לא נכחה בפסגה שהובילה להחתמת העסקה.
עם זרימת נהר הנילוס על שטחה של סודן מובטחת בהסכם, מצרים הצליחה לפתח את סכר אסואן הגבוה שלה החל משנת 1960, שנה לאחר חתימת הסכם מי הנילוס נחתם. הסכר היה מחליף משחק התפתחותי במצרים, פתח את הפוטנציאל החקלאי של המדינה ויצר כוח הידרואלקטרי.
אתיופיה חיפשה את אותו סוג של הישגים התפתחותיים עם סכר הרנסנס הגדול באתיופיה שלה, מגה-פרויקט על הנילוס הכחול שהושלם בשנת 2023. כמו כל הסכרים ההידרואלקטריים, סכר גרנד רנסנס שואב נפח מסוים של מים כדי למלא את מאגריו ולהסתובב בו. הטורבינות שלה, מצמצמות את כמות המים הזמינה למדינות במורד הזרם בקצב השווה בערך לנפח המאגר. במקרה של סכר הרנסנס הגדול, זה מתורגם לכ-74 מיליארד מטרים מעוקבים של זרימה מופחתת במורד הזרם בכל זמן נתון.
עד כה, השלמת הסכר ומילוי המאגר שלו לא היוו אסון מוחלט למצרים. עם זאת, ההשלכות עד אמצע המאה יכולות להיות הרבה יותר גרועות. מצרים צפויה להיות ביתם של למעלה מ-160 מיליון בני אדם עד שנת 2050, מה שיגרום ללחץ לא רק על אספקת מים לשתייה אלא גם על משאבים חיוניים אחרים. מבחינת גיאופוליטיקה, סכר הרנסנס הגדול מעביר את השליטה במשאבי המים החיוניים של מצרים לשותף חיצוני. הסכר מאפשר לממשלת אתיופיה להפחית או להגביר את זרימת הנילוס כראות עיניה, בהתאם לאינטרסים ההתפתחותיים שלה.
זה מציב את מצרים במצב פגיע ביותר, שכן עצם קיומה קשור לנילוס. לדוגמה, לפי משרד החוץ של מצרים, הפחתה של 2% בלבד במים מהנילוס מתורגמת לאובדן של כ-81,000 דונם של אדמה מושקת. אולם עבור אתיופיה, הסכר חיוני בעמידה בדרישות האנרגיה ההולכות וגדלות שלו ובשמירה על הצמיחה הנפיצה שלו בתוצר לנפש.
הרחבת הגיאופוליטיקה של מתיחות מצרים-אתיופיה
ההיקף הגיאוגרפי של היריבות בין מצרים לאתיופיה הולך ומתרחב כאשר סכסוך המים שלהם מגיע לשיאו. בינואר חתמה אתיופיה על מזכר הבנות עם מדינת סומלילנד המתנתקת, אזור המוכר על ידי הקהילה הבינלאומית כחלק מסומליה. בתגובה, מצרים הביעה תמיכה כלפי חוץ בסומליה, בנוסף להסכם הביטחון והפגישה האחרונה בדרג גבוה, כאשר נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי התעקש שארצו תעמוד לצד מדינה ערבית אחרת. אף על פי שהסומלים הם במידה רבה מוצא אתני מובהק עם שפה משלה, השימוש הנרחב בדמיון הערבי והתרבותי עם העולם הערבי מעניק גם לה וגם למדינת ג'יבוטי בעלת הרוב הסומלי חברות בליגה הערבית.
על ידי יישור קו עם סומליה, מצרים מחפשת להגביר את הלחץ על אתיופיה. נושא רגיש במיוחד נובע מהפיצול הדמוגרפי של סומלים אתניים באזור אוגדן שבדרום מזרח אתיופיה, המנוגד לעמים האורומו והאמהרה, שאחרת מהווים את רוב אוכלוסיית אתיופיה. אזור זה נבלע במלחמה קצרה לקראת סוף שנות ה-70, כאשר נשיא סומליה דאז, סיאד בר, ניסה לאחד את אזור אוגדן עם שאר חלקי סומליה. למרות שבסופו של דבר סומליה הפסידה במלחמה, התמיכה הסובייטית והגוש המזרחי באתיופיה תחת המועצה הצבאית דרג הייתה קריטית בהבטחת תבוסת כוחותיו של באר. הכישלון הזה של באר הוא שהוביל למרד שלאחר מכן ב-1978 ובסופו של דבר ראה את נפילת משטר באר ב-1991.
למרות המתיחות הגואה בין מצרים לאתיופיה, לא סביר שתפרוץ מלחמה מלאה. בין שתי המדינות מפרידות למעלה מ-800 קילומטרים של שטח סודן, מה שהופך פלישה יבשתית דרך סודאן מוכת המלחמה ומדבר סהרה לבלתי אפשרית. לאתיופיה אין גישה ישירה לים, ולכן אין נכסים ימיים שבאמצעותם ניתן לאיים על מצרים, או להיפך, מה שהופך את הפלטפורמות האוויריות לאופציה הצבאית היחידה. פלישות אוויריות גדולות יצטרכו לחצות את המרחב האווירי של סודאן או אריתריאה – אפשרות בלתי נסבלת כרגע. לכיוון דרום סומליה נבלעת בהתקוממות אסלאמית באזוריה הדרומיים נגד אל-שבאב ובעלות בריתה. הגיאוגרפיה המרכזית ההררית של אתיופיה משמשת בינתיים להגביל את מידת השליטה על שטח אוגדן המדברי שלה, המנותק מהלב הגיאוגרפי של אתיופיה, וכתוצאה מכך את יכולתה להקרין כוח באופן משמעותי לעבר סומליה. למעשה, הגיאוגרפיה מגבילה את סוגי התגובות שעומדות לרשותו של כל צד.
מצבה הלא ברור של סומלילנד מעלה ספקטרום של מלחמת פרוקסי
מסיבות אלה, סכסוך מוגבל או פרוקסי סביר יותר מאשר מלחמה מלאה. מול סומליה, לאתיופיה תהיה סומלילנד רק כנציג פוטנציאלי משמעותי. למרות שהממשלה המרכזית של סומליה הסתמכה על מיליציות מקומיות במדינות הפדרליות פונטלנד וג'ובלנד, אף אחת מתושבי היחידות הללו לא מחפשת עצמאות בגדול. בתוך אתיופיה, מחשופים אתניים משאירים אותה פגיעה יותר להשפעה חיצונית. אם מצרים תרצה, היא תוכל לנסות לשחק על המתיחות העדתית באתיופיה לטובתה האולטימטיבית. עם זאת, אם מלחמת טיגרי היא מדריך כלשהו, אדיס אבבה הייתה נוקטת ביד קשה בכל תסיסה גדולה נגד הממשלה, במיוחד אם היא נתמכת על ידי מעצמה זרה. במקרה כזה, הסכסוך יסלים כמעט בוודאות. פלישה מצרית לאתיופיה מסומליה גם לא סבירה בטווח הקרוב בגלל ההפרדה הגיאוגרפית ומספר נמוך של חיילים מצרים שצפויים להיות מוצבים במסגרת העסקה האחרונה.
למרות שקיימת כיום מלחמה בעצימות נמוכה בין סומלילנד ושחקנים אזוריים המתואמים את מוגדישו, סכסוך בקנה מידה מלא הכולל ישויות אלה אינו סביר. כל מעשים אגרסיביים בעליל יגרמו לנזיפה מצד התומכים הבינלאומיים של סומליה, שעליהם היא מסתמכת במידה רבה, למרות שסומלילנד מוכרת כחלק מסומליה. בעלי עניין חיצוניים כמו ה-AU, ארצות הברית ואחרים מעוניינים בעיקר במלחמה במרד האיסלאמיסטי מדרום, לא סומלילנד. כפי שצוין קודם לכן, מבצע הנחוץ בקנה מידה זה אינו צפוי להתממש ותערב את חיילי משימת המעבר של האיחוד האפריקאי (ATMIS) המוצבים כיום במדינה.
סוגיית עצמאותה בפועל של סומלילנד היא סוגיה מקטבת, במיוחד לאור תגובתה של סומליה לעסקת הנמל של סומלילנד עם אתיופיה. לסומליה אין את המשאבים להשתלט על כל סומלילנד בכוח. מצד שני, כל פלישה מסומלילנד לסומליה עלולה להיפגש עם אי הסכמה מהקהילה הבינלאומית כאקט מערער יציבות מאוד. זו קהילה שסומלילנד מחזרת אחריה כבר עשרות שנים. עם זאת, למרות שגם לסומליה וגם לסומאלילנד יש סיבות לא לרצות לצאת למלחמה בקנה מידה מלא, חישוב מוטעה או זיהוי שגוי של אינטרסים נותרו בגדר אפשרות.
גם למעצמות אחרות יש אינטרסים באזור הרחב. למרות שטורקיה חתמה על הסכם ביטחון משלה עם סומליה, אנקרה עדיין מקיימת קשרים הדוקים עם אתיופיה וביקשה לתווך בין השתיים. לאיחוד האמירויות יש אינטרסים הן בסומליה והן בסומליה, אך לאינטרסים שלהן בסומאלילנד יש משקל רב יותר, שכן נמל ברברה שבסומלילנד יושב קרוב יותר לצומת קריטי של הים האדום והערבי. זה מעמיד את איחוד האמירויות בסתירה לאינטרסים של שותפתה הוותיקה מצרים, מערכת יחסים דו-צדדית שחלקה את חלקה בכבישים משובשים לאחרונה. באופן ספציפי, האמירויות פועלות לבדן בתמיכה לכאורה ב-RSF במלחמת האזרחים בסודאן, ומכסות את העיר המצרית החדשה השנויה במחלוקת, ראס אל-חקמה, על שפת הים התיכון, ומוציאה אותם מעט מגדר המנעול.
וכמו תמיד, ככל שיותר מעצמות אזוריות נכנסות לזירה, כך פוחתת הסבירות להסדר דיפלומטי בין סוגיות הליבה המניעות את המתיחות בין מצרים לאתיופיה.
