בעקבות הסכמים שנחתמו בפריז, לונדון וברלין, כעת הגיע תורה של רומא לחתום על הסכם דו-צדדי עם קייב. הסכם זה יבסס יחסי ברית הכוללים הבטחות לסיוע כספי ו/או צבאי במקרה של פלישה רוסית חדשה בשנים הקרובות.
הסכמים אלו מעניינים מכמה סיבות בהקשר של גיאופוליטיקה עולמית. הם מייצגים עמדה נחרצת מצד שחקנים אירופיים, שנראה כי עומדת בניגוד לתמיכה האמריקנית הרעועה, שנשלטת על ידי מפלגה רפובליקנית שקוראת להתקרב יותר למקסיקו. לא מן הנמנע שהקריאה הזו לשינוי מיקוד נובעת מכך שסוגיית ההגירה מורגשת יותר לציבור האמריקאי מאשר סוגיית אוקראינה, במיוחד לאור הבחירות הקרובות.
תמיכתה של וושינגטון בפיתוח הצבאי האוקראיני הייתה בסיסית בשנתיים האחרונות ומילאה תפקיד מכריע בשמירה על איזון בסכסוך. עם זאת, תמיכה זו הולכת ופוחתת כעת, אולי בשל שינוי בסדר העדיפויות של ארה"ב הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.
הבחירות לנשיאות מתקרבות כעת, וייתכן שהנושא האוקראיני לבדו אינו מספיק כנקודת מפגש כדי לשכנע מועמדים כלשהם להציג אותו בקמפיינים שלהם.
במהלך השנתיים האחרונות, אוקראינה הוצגה יותר כאידיאל מאשר כמדינה, מושיעה דמוקרטית נגד טוטליטריות, בדיוק כפי שארצות הברית ייצגה פעם. נראה היה שהדימוי הזה קשור קשר הדוק להנהגתו של זלנסקי, שדמותו הכריזמטית הייתה שימושית במידה רבה לארצות הברית בהמשכה להקרין את כוחה הרך לתחום נאט"ו. עם זאת, בשל חוסר האמון הגובר הן בתוך אוקראינה והן מחוצה לה (כאשר רק 1 מכל 10 אירופאים מאמינים שאוקראינה תנצח במלחמה), זה הפך יותר ויותר לאתגר להציג את הנושא הזה בפני ציבור הבוחרים בארה"ב.
ליתר דיוק, סקרים חדשים גילו כי מנהיגותו של וולודימיר זלנסקי באוקראינה מגיעה כעת לשפל חדש, כאשר האמון של האוקראינים במנהיג שעורר מספיק השראה בעולם כדי לזכות בו באדם השנה ב-2022 צונח. הגורמים התורמים למצב הנוכחי כוללים ככל הנראה את הקיפאון במלחמה, הפסקת הסיוע של בעלות הברית, ספקות לגבי ההחלטה לדחות את הבחירות, שלמעשה משאירה את הנשיא זלנסקי בשלטון ללא הגבלת זמן, ולאחרונה, ההחלטה להחליף את ראש הממשלה. הכוחות המזוינים של אוקראינה
בצד ארוך הטווח, אין זה סוד שארה"ב מודאגת כעת יותר ממעמד המעצמה של סין מאשר יריבתה הוותיקה, רוסיה. למרות ההאטה בכלכלה, נראה שסין מהווה כעת את האיום הגדול ביותר על ההגמוניה האמריקאית, שנחלשה על ידי גידול אוכלוסין איטי וחוסר אמון גובר בקרב הדורות הצעירים כלפי החלום האמריקאי, וכתוצאה מכך ירידה בנכונות להקריב למענו.
בהתחשב בכל האמור לעיל, צמצום הסיוע האמריקאי נראה כעת אפשרי, יחד עם פוטנציאל אפילו נסיגה הדרגתית או מלאה של וושינגטון מהסכסוך, במיוחד אם דונלד טראמפ, התומך העיקרי בנסיגת ארה"ב, ינצח בבחירות 2024. זוהי אחת הסיבות העיקריות להופעתם של שחקנים אירופיים בזירה הגיאופוליטית, ניכרת בחתימות האחרונות של כמה הסכמים דו-צדדיים.
הציר המיוחל של אירופה לקראת עצמאות גיאופוליטית?
אם האירופים לא מאמינים שאוקראינה יכולה לנצח במלחמה, אז למה הם חותמים על ההסכמים האלה?
נראה ששחקנים אירופאים לוקחים על עצמם תפקיד בולט יותר במילוי החלל הגיאופוליטי שהותירה יותר ויותר ארצות הברית. מאז מלחמת העולם השנייה, נאט"ו היה השחקן הגדול היחיד ביבשת. עם זאת, כיום הסצנה מקוטעת יותר, כאשר שחקנים קטנים רבים יותר מסוגלים כעת לפעול באופן עצמאי. אין זה מפתיע שגרמניה, אחת המדינות הראשונות שחתמו על הסכמים דו-צדדיים עם אוקראינה, שואפת כעת להיות "עמוד השדרה של ההגנה האירופית".
באופן דומה, ישנה עמדה אחידה יחסית מצד בריטניה, צרפת ואיטליה, עם הבטחות לתמיכה כספית ובמקרים מסוימים גם צבאית באוקראינה. החזית המשותפת עשויה לנבוע מלכידות מוגברת בתוך אירופה, שיש המאמינים שהיא מתחילה להופיע כשחקן פוליטי מאוחד (ואולי בעתיד, צבאי).
עם ההסכמים הללו אפשר לטעון שהחלה עונה חדשה במלחמה באוקראינה. נראה ששחקנים אירופאים ישחקו תפקיד בולט יותר מהענק האמריקאי, למרות שההסכמים עצמם נחתמים תוך התמקדות בעתיד ולא בפלישה הנוכחית.
לבסוף, ראוי לציין שהשינוי הזה מגיע בזמן רגיש, שכן סרגיי לברוב, שר החוץ של רוסיה, הצהיר לאחרונה כי רוסיה מוכנה לעצור את הפלישה עם ויתור על שטחים שכבר כבושים.
הצהרה זו אינה מפתיעה את מי שעוקב אחר הנושא בשנים האחרונות, שכן פעמים רבות חזר על עצמו כיצד רוסיה ניסתה לעשות הסכם "שלום" על ידי עקיפת קייב וניסיון לנהל משא ומתן ישירות לוושינגטון. ייתכן שההצהרה הפומבית של לברוב נועדה לשלוח אות הן לאוקראינה והן לבעלות בריתה, כפי שמעיד הפרסום המוזר שלה על ידי סוכנות התקשורת הממלכתית הרוסית TASS.
ייתכן שמוסקבה פרסמה את הכוונות הללו ברבים עקב התרחיש הגיאופוליטי המשתנה כפי שתואר לעיל, או אולי היא פרסמה אותן בגלל מותו של אלכסיי נבלני, הנציג המפורסם ביותר של האופוזיציה של פוטין, גרמה לתסיסה אזרחית ומסתכנת בחוסר יציבות פנימית גדולה יותר. ייתכן שמוסקבה מבקשת להבטיח את ניצחונה ולהתמקד ביציבות פנימית. זה יכול גם לרמוז שוולדימיר פוטין מהמר על זכייה של טראמפ בנשיאות, מה שעלול להביא לתנאים נוחים יותר למוסקבה ולפגיעה בשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה.
עם זאת, הצהרות אלו יכולות להעיד גם על רצון לדיאלוג עם שחקנים חדשים לאחר משא ומתן כושל מעבר לים. בהקשר זה, לראשונה מזה שנתיים, שחקנים אירופיים יכולים להפוך סוף סוף לצדדים ממשיים לסכסוך ולתרום ליישובו, ובכך לזכות ברלוונטיות גיאופוליטית ודיפלומטית משמעותית ואמיתית לראשונה מזה עשרות שנים. עם זאת, זו משימה לא קלה, עם דרישות סותרות באופן קיצוני למשא ומתן מהצד הרוסי והאוקראיני כאחד.
העתיד ההיפותטי: משא ומתן לשלום בלתי אפשרי ללא ריבונות
הן עבור האוקראינים והן עבור הרוסים, זוהי מלחמה קיומית, גם אם מסיבות סימטריות אך הפוכות: נראה שאף צד לא מוכן לסגת מניצחונותיו בשטח, גם אם הם לא אלו שחיפשו.
אוקראינים רבים ישבעו שפוטין אינו מעוניין באמת בהשגת שלום. באופן דומה, תושבי המדינות הבלטיות חוששים שהשאיפות הטריטוריאליות של פוטין משתרעות מעבר לאוקראינה.
בין אם מתנהל משא ומתן על אדמת ארה"ב או אירופה, אין זה סביר שהעמדה המערבית לגבי הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה תשתנה בשנה הבאה. הכרה בשלמות הטריטוריאלית האוקראינית כניתנת למשא ומתן תהיה בניגוד מוחלט לא רק לאוקראינה, אלא גם לעמדתן של מדינות בעלות הברית במזרח אירופה, במיוחד פולין, הדוגלות בעמדה מחמירה יותר בשל החשש מהתרחבות הצבא הרוסי. בהתחשב במעמדם המכריע עבור ההגנה האירופית, במיוחד לאור משאל העם הקרוב של טרנסניסטריה והמצב הקשה של מובלעת קלינינגרד, לא סביר שמערב אירופה תרצה להתנגד להם.
בין אם המערב רוצה להקשיב למעוזי מזרח אירופה או לחשוב בצורה אסטרטגית על עתידה של אירופה, שבה ויתור על שטח אוקראינה יהווה תקדים מסוכן, תוצאת המשא ומתן צפויה ללכת לפי הקו של שמירה על שלמותה הריבונית של אוקראינה. ככל האפשר ומתחננת לסיום הסכסוך שקרע את אירופה.
