"נפלתי בבור, לפעמים אני גדולה, לפעמים אני גבוהה", אומרת מישל לאמי, שמשווה את עצמה לאליס מ. אליס בארץ הפלאות. רב המקף, שידועה בעבודתה בתחום האופנה ובעיקר כמייסדת אוונסקורפ לצד בעלה, ריק אוונס, מתקשרת מחדר ישיבות בלוס אנג'לס. היא קיבלה פרס על מפעל חיים בטקס הפרסים השנתי הרביעי של Fashion Trust US ביום שלישי, והתקשרה אליי לפני הטקס כדי לדון בתקופת החיים המדוברת.
לאמי כונתה מכשפה ואוקוליסטית בטיקטוק. היא תוארה כאייקון אופנה, ותויגה כיזמית ומעצבת אופנה. היא עסקה גם בעריכת דין וגם בחשפנות בלהט שווה. היא מחתה על וייטנאם בזמן שהתגוררה בארה"ב והתגוררה בצרפת במאי 68. היא עיצבה רהיטים עבור קים קרדשיאן וטרקלין מאחורי הקלעים לסיור העולמי של טרוויס סקוט של קרקס מקסימוס. ועדיין, למרות שחוותה מספיק בשביל ספר זיכרונות עשיר או סרט ביוגרפי שובר קופות, היא מסוג האנשים שאוהבים להתמקד בעתיד.
"בדרך כלל, אני מסתכלת קדימה," היא אומרת, "אבל עכשיו בחזרה, בגלל (זה) חַיִים פרס הישג." לאמי אומרת שהיא "מרוצה מאוד" מההכרה. "אבל יחד עם זאת, אף פעם אין לי הרגשה שעשיתי הישג", אומרת, אם כי היא מעריכה את זמן השידור וההזדמנות להשמיע את קולה.
"בזמן האחרון אני מבין קצת יותר מה התפקיד שלי בחיים", אומר לאמי, שמדבר בפיוטית ובמבטא צרפתי עבה. "זה מתחיל מכל מה שדרך החשיבה או ההוויה שלי הפכה בזמן שהייתי באוניברסיטה."
לאחר מכן, לאמי למדה משפטים בליון, שם היא נמשכה לעבודתו של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז. "הייתי אמורה להיות בבית הספר למשפטים ליד", היא נזכרת. דלז עבד על הניתוח המפורסם שלו של אליס בארץ הפלאות בזמנו, "שעבורו הוא עשה ספר אחר כך, ההיגיון של החוש", אומר לאמי. "אני חושב שזו דוגמה מצוינת למה שאני עושה, אני מאוד דומה לאליס. זה התחיל משם".
לאמי עבד כעורך דין פלילי בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. "בזמנו זה היה להציל את העולם", היא אומרת, "לנסות להגן על אנשים". "במקביל, רציתי (גם) לעשות חשפנות", היא צוחקת – לאמי התפשטה בירידים של המחוז הצרפתי כשהייתה צעירה, והמשיכה לעשות זאת כשבסופו של דבר עברה לארצות הברית, לאחר תקופת החקיקה שלה.
"אני חושבת שפחדתי מאוד שלא אהיה מאוד שימושית", כעורכת דין, היא אומרת. אבל היא הייתה. "בהתחלה אתה מקבל הרבה מקרים של אנשים שנותנים לך את זה", אומר לאמי. "מסיבה כלשהי, הם חשבו שהם יביכו אותי, אז הם נתנו לי את סיפורי המין האלה", היא אומרת, בהתייחסה לפשעי מין. "כמובן, הם לא היו גדולים כמו תיקי אפשטיין, אבל הם הראו לך את עליבות העולם."
ואז, 68 במאי, תקופת ההתקוממות והתסיסה האזרחית בצרפת, עולה במוחה. "חשבנו שכבר שינינו את המילה", היא אומרת לי. אחר כך היא הגיעה לניו יורק, ולאחר מכן עברה ללוס אנג'לס. "כבר היינו ברחובות", היא אומרת על המחאה על מלחמת וייטנאם.
לאמי מעלה את הרגעים האלה בחייה כדי להעלות נקודה רחבה יותר על התרבות בכלל היום. ואז, הרעיון היה, היא מציעה, להתייצב מול איומים על העולם כפי שהם הכירו אותו אז. אם זה נראה כאילו זה עבד, לאמי חושב שטעינו.
"הבעיה הגדולה כרגע (ש) שאנחנו רואים היא ההיפך ממה שחשבנו שעומד להשתנות", אומר לאמי, כשכמה מנהיגים נמצאים ב"דמנציה מוחלטת" ו"אי אפשר לעשות שום דבר בנידון". "מה שאני חושבת," היא אומרת בתוקף, "זה מה לעזאזל עשינו כדי שלא חשבנו, לפני 40 או 30 שנה או אתמול, שמשהו כזה יקרה בשלב הזה."
"החזיונות האלה של האסטרונאוטים", היא אומרת, בהתייחסה לארטמיס II ולתמונות של כוכב הלכת שלנו שהם חלקו, "היו מדהימים לחלוטין, אבל אפשר היה לראות (מול) את התמונות של כדור הארץ ב-72' מאפולו (17), כדור הארץ עכשיו אפור יותר", היא אומרת. "כלומר, תתעורר. זה מטורף. זה מול העיניים של כולם, ואז יש (חלק) מנסים להרוג אוכלוסיות בשביל נפט. זה מאוד מטריד", היא אומרת. "פרס על מפעל חיים… אתה תמיד חושב שהקול שלך, או מה שאתה עושה, אתה מביע אותו והוא הולך בכיוון הנכון, אבל כרגע זה כישלון."
ובכל זאת לאמי עדיין מלאת תקווה. "אבל אני לעולם לא יכולה לוותר", היא אומרת. "יש אנשים שנלחמים כל הזמן, ואנחנו מביעים את עצמנו".
רק בקצה השיחה שלנו אופנה עולה כנושא. אני שואל אותה מה היא חושבת על הדרך בה השתנתה התעשייה. היא מזכירה לראשונה את התצוגות של אוונס ושל Rei Kawakubo עבור Comme des Garçons כדוגמאות טובות לביטוי עצמי באופנה. ואז היא מבהירה משהו: "אני לא אוהבת לשמוע את המילים מותג או תעשייה", היא אומרת, "אבל אני חושבת שלעשות דברים שאתה מביע את עצמך ועושה משהו מהזמן, זו התנגדות. זו הדרך ללכת".
אחר כך היא מדברת על הנוער. "יש לנו את הילדים החדשים שלנו, Matières Fécales", היא אומרת, שהם חלק מהמשפחה היצירתית המורחבת של אוונס ולאמי. "כשאנחנו מספרי סיפורים, האמן, המשורר, הסופר, אנחנו ההתנגדות", היא אומרת.
האם לאמי חושב שעדיין ניתן להציל את העולם? "זה לא עם יותר רובים, או בינה מלאכותית", היא אומרת. אני שואל אותה עוד על AI. "כן, התבאסנו," היא מציעה לעובדה. אנחנו צוחקים, כמו האנשים מחוץ למצלמה בחדר. לאחר מכן היא מעלה את ניו יורק, שלדבריה "נראית טוב יותר" מפריז תמיד, אבל יותר עכשיו. "עכשיו, עם (זוהרן) ממדני, יש תקווה", היא אומרת.
סקוט ואריקה באדו העניקו לאמי את הפרס שלה ביום שלישי בערב. "אנחנו באמת רוצים לשנות את העולם", אמרה על הבמה. "אנחנו לא יודעים מה אנחנו יכולים לעשות. אבל אנחנו נעשה, אנחנו נעשה." לאחר מכן היא הציגה את סקוט ובאדו בעצמה, ולא להיפך, וביקשה מהקהל להצטרף אליה כשהיא קוראת: "התנגדות, התנגדות". לאחר שסקוט העניק לה את הפרס, היא ביקשה מבאדו נשיקה. "היא הפוסטר ללב פתוח, לחופש יוצא דופן, להתנגדות, לחוסר התאמה", אמר באדו. "אתה מהווה השראה לכולנו, דוגמה לאיך נראית חופש."
