עיקרון מרכזי של ריאל-פוליטיק מייעץ שלא לאפשר לבעל ברית קטן לזרז סכסוך גדול. נכון לעכשיו, מנקודת המבט של המסגרת הביטחונית של ארה"ב, אנו צופים בהתפוררות בלב ליבה של מה שניתן לכנות הסדר האמריקני המתהווה בקנה מידה מאקרו. ההידרדרות הזו נובעת מהיסוד הבסיסי ביותר – היושרה האידיאולוגית והנורמטיבית של ארצות הברית – אשר, בתורה, מערערת את עמודי התווך האחרים של המבנה הביטחוני הזה.
במקביל, שורה של אירועים מרכזיים שחקו למעשה את הדומיננטיות של ארה"ב כאדריכלית ושומרת של האינטרסים הביטחוניים המערביים במזרח התיכון. בראש ובראשונה הייתה יציאתה החד-צדדית של וושינגטון מהסכם הגרעין עם איראן, מהלך שהדגיש את הנכונות לוותר על התחייבויות האמנה – אפילו במחיר של ניכור בעלות ברית אירופיות – לטובת התיישר עם עמדת תל אביב. ישראל, א מבקר מושבע של הסכם הגרעין עם איראן, לא רק השפיע על החלטת ארה"ב לסגת מהשתתפותה אלא גם זירז בעקיפין את היחלשות מסגרת אי-הפצת הגרעין באזור, מה שהוביל להסלמה בחימוש בקרב המדינות השכנות. התפתחות זו לא רק שיבשה את הדנטנט עם איראן ואת המאמצים לנרמל את התנהלותה של הרפובליקה האסלאמית, אלא גם, באמצעות לחץ לא פרופורציונלי ואנטגוניזם גלוי מהבית הלבן, סימנה את קץ הממשל המתון באיראן, תוך מסירת כוח לפלגים שלא נטו לחפש את ארה"ב. גישור ליד שולחן המשא ומתן. התמוטטותם של יותר מתשעה סבבים של דיונים גרעיניים בין איראן לקבוצת 5+1 חשפה את שחיקת האמינות האמריקאית כמטבע דיפלומטי, למעשה. הַמעָטָה הסיכויים להחלטה בהסכמה.
השלב שלאחר מכן של מדיניות מוטעית זו התבטא בחיפזון ובזלזול לָסֶגֶת מאפגניסטן, מוותרת על השליטה ליריבים לשעבר שנחשבו כבעלי ברית. מעורבותה של ארצות הברית בשיחות עם הטליבאן, תוך הצדה של הממשלה האפגנית הלגיטימית, סימנה יציאה קיצונית ממחויבותה המוצהרת לקיים את החוק הבינלאומי וקביעת פרוטוקולים דיפלומטיים. המהלך חסר התקדים הזה של ניהול משא ומתן ישיר עם פלג מורד – למעשה הפקיד את גורלם של כמעט 30 מיליון בני אדם בידי פלגים קיצוניים – לא רק עצר את התקדמות אפגניסטן אלא גם מסתכן בהסתה לסכסוכים חדשים במרכז ודרום אסיה. מעשה זה לבדו מטיל ספק בנאמנותה של אמריקה לזכויות אדם ובתמיכתה להצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, שפעם היה אבן יסוד באתוס הווילסוני שלה. יתרה מכך, היא מסמלת חריגה מהנורמות הבינלאומיות שאיפשרו בעבר לארצות הברית להשפיע על יריביה. באופן קולקטיבי, פעולות אלה ערערו את עצם היסוד של הסדר בראשות ארה"ב, דהיינו, אכיפת זכויות האדם הבסיסיות, כפי שהן מעוגנות באמנות בינלאומיות, והבטחת אחריותם של עבריינים.
התרחיש השלישי, המשמש שיא של הנושאים האמורים, הוא הסכסוך הממושך בין ישראל לחמאס בעזה. כעת, בחודש התשיעי שלו, הסכסוך גבה באופן טרגי יותר משלושים אלף הרוגים, בעיקר אזרחים, וכמעט לא הותיר תשתית, בתים או כבישים שלמים על רקע הפצצות נרחבות. השלכותיה של מלחמה זו התרחבו מעבר לגבולות ישראל, וכבשו בעקבותיה את לבנון, סוריה, עיראק, תימן ואיראן. כוח הווטו של ארה"ב שהופעלה שלוש פעמים נגד החלטות מועצת הביטחון הקוראות להפסיק את הסכסוך בעזה, יחד עם הגיבוי הלוגיסטי והפוליטי שלה לפעולות ישראליות, מצביעים על שינוי מתפקידה ההיסטורי כמתווך שלום עולמי המסוגל לסיים את פעולות האיבה. עיצוב פרדיגמות אבטחה חדשות למדינה מבולבלת שנלכדת במדיניות הקשוחה של בעלת בריתה. מעורבותה של וושינגטון הוגבלה במידה רבה לאספקת נשק לישראל, הגנת טילים ותמיכה דיפלומטית-פוליטית-צבאית בלתי מעורערת בתל אביב – תפקידים המצביעים על תמיכה ולא מנהיגות.
בתוך המתיחות ההולכת וגוברת בין איראן וישראל, המזרח התיכון עומד על מצוק אחד הסכסוכים הקשים ביותר שלו בהיסטוריה האחרונה. בינתיים, מסתמנת האפשרות שארצות הברית נמשכת לחזית שנייה, לאחר אוקראינה, במזרח התיכון – תרחיש שעלול להזיק לוושינגטון, אם לא יותר, מאשר הסכסוך עם רוסיה. מלחמה זו כבר שיתקה נתיבי סחר אזוריים קריטיים, מבאב אל-מנדב לתעלת סואץ ולים סוף, ומאיימת להפוך את מיצר הורמוז לנפגע נוסף בין נתיבי המים הבינלאומיים.
השפעתה של וושינגטון על החלטות לחימה ודיפלומטיות גלובליות פחתה, יותר ויותר בצל של בעלת בריתה העיקרית, ישראל. בעל ברית זה נוטל כעת תפקיד אסרטיבי יותר, מכתיב תנאים ומפעיל איומים בשם הנדיב שלו. זאת בעוד שארצות הברית מוצאת את עצמה עוברת מתפקידה של אוכפת ציות לאמנה ותמיכה בזכויות אדם לנושא של בדיקה בזירה הבינלאומית. תסמונת התלות שמטרידה את אירופה זה מכבר – שבעבר נתפסה כתוצר לוואי של הסתמכות על ההגמוניה האמריקאית – מאיימת כעת להכשיל את ארצות הברית עצמה, ועלולה לפרק את עיקרי המסגרת הביטחונית שלה לאחר המלחמה הקרה, בזה אחר זה.
