הגעתי לשיקגו מוקדם כי הייתי חרדה. חרדה הייתה הרגש שלי במהלך מחזור הבחירות המבוסס על ויברציות וזו שבוודאי לא תיעלם עד נובמבר, ללא קשר לסקרים שנראים טוב יותר באופן משמעותי עבור הדמוקרטים. טיילתי במטרופולין המערב התיכון הזה, מוקף בגורדי שחקים נוצצים וחנויות מפתות. בשבת הגעתי ל-O'Hare, שהיה מקושט בשלטי האריס-ואלס ושופעת מתנדבים עליזים. שיקגו הייתה חמימה וגשומה ומלאה בתיירים. ביום ראשון ביקרתי במרכז המאוחד, האצטדיון המעורה שהוכן לנציגים, מזמזם בפטפוטים נמוכים של מתנדבי הכינוסים.
המפלגה התכנסה כאן כמה פעמים בעבר הלא-קרוב מדי. בוועידת 1996, שם הנשיא דאז ביל קלינטון היה מועמד שוב, ראש העיר דאז, ריצ'רד מ' דיילי, נראה היה שהוא מוכן למחוק את זיכרון הוועידה האלימה מ-1968, שהתרחשה תחת כהונתו של אביו, "אחרון הבוסים של העיר הגדולה", ריצ'רד ג'יי דיילי. הכנס של 1996 לא היה פגום בהפגנות, אלא רק בסרטון גס רוח של משתתפי הכינוס עושים את המקארנה. אבל שנות ה-90, לפחות בדיעבד, היו תקופה סחרחורת ומלאת תקווה בחיים האמריקאים. ממשל קלינטון נהנה ממעין אופטימיות שטופת שמש, אם כי מעט מנותקת מהמציאות ברק אובמה— כשלקחתי את ההגה בתוך שתי מלחמות חוץ ובעקבות התרסקות פיננסית — לא יכולתי ליהנות באותה צורה.
ובכל זאת, לא הכל טוב ברחובות שיקגו. חלק מהמלונות חסומים לגמרי, ומזכירים לי שניסיתי להיכנס לאו"ם אחרי ה-11 בספטמבר, והכבישים סגורים, כשתורים ארוכים של שוטרים על אופניים מתפתלים ברחובות. חלק מהעיר דומה לאזור מלחמה (מינוס המלחמה), עם מבני בטון עצומים שחוסמים כבישים כמו סטונהנג' של ימינו. כאן, היה שקט מוזר ומעט אנשים, ובכל זאת שפע של גדרות תיל ובטון אפור, ביטוי פיזי של החרדה הקולקטיבית סביב הוועידה, ההפגנות הצפויות והבחירות הנובעות מכך.
הדמוקרטים עשויים להיות מרוצים מכמה טוב קמאלה האריס סוקר מאז שעלה לראש הכרטיס, אבל אי אפשר לשכוח את ההימור העצום של הבחירות האלה, כמו עוד דונלד טראמפ הנשיאות עלולה להוביל לפירוק הדמוקרטיה האמריקאית באופן שרבים מאיתנו לא דמיינו. ההתעלות של האריס הייתה נקודת האור במה שהיה מחזור מוחץ נפש של 2024. היא שינתה לחלוטין את הבחירות, החדירה שמחה ואופטימיות למירוץ והעמידה את המפלגה בעמדה להתמודד באמת עם טראמפ. ועדיין לא עבר אפילו חודש מאז ג'ו ביידן יצאה הצידה והמפלגה התלכדה במהירות מאחוריה. כל זה עדיין כל כך חדש.
הרפובליקנים מבטיחים לנו שזו תקופת ירח הדבש שלה. אבל האריס הוכיח את עצמו כבעל ביטחון עצמי, בהיר עיניים, צופה פני עתיד, ונוח מאוד לדבר בפני קהל גדול במסלול הקמפיין. כששוטטתי בשיקגו, היא ו טים וולץ ובני זוגם נסעו באוטובוס דרך מדינת פנסילבניה שחובה לזכות בה. במהלך עצירה בתחנת דלק, האריס קיבל שאלות מעיתונאים, דבר שטראמפ הצביע ללא הרף, ללא ראיות, שהיא לא מסוגלת לעשות. טראמפ "אמר אמת" זמן קצר לאחר ששאלה שאלות, ושאל, "מדוע קמאלה לא תדבר פנים אל פנים עם העם האמריקאי בלי טלפרומפטר ופשוט תענה על כמה שאלות בסיסיות? זה ממש מוזר."
אולי טראמפ לא ראה את האריס אומר לכתבים, "אני מאוד מחשיב אותנו כאנדרדוג. יש לנו הרבה עבודה לעשות כדי לזכות בקולות העם האמריקאי". או אולי טראמפ פשוט מכוון פוליטיקאי שמדבר בענווה במקום להתפאר ללא הרף.
במסיבה ביום ראשון בערב, נתקלתי במנחה לשעבר של CNN דון לימון, שעושה עכשיו סוג של עיתונאות גונזו. הוא נסע מניו יורק לשיקגו, וראיין מצביעים לאורך הדרך. הוא אמר לי שהוא מזועזע מכמה תומכי טראמפ הוא נתקל. לדקה חמק קסם הסקרים. בהתחשב בכך שהסקרים הם, במקרה הטוב, תמונת מצב של ציבור הבוחרים, ייתכן שספירת מצביעי טראמפ נמוכה. קשה להתנער מהחוויה של 2016, אז הילרי קלינטון נתפס כמועדף המכריע לקראת יום הבחירות.
למרות חרדה בלתי מעורערת שכזו, יש גם משהו משחרר להפליא שקורה בפוליטיקה האמריקאית. טראמפ התנודד על עקבות הקמפיין, וניסה לשחזר את הלהיטים כהתקפות שאולי עבדו על ביידן, כמו הטלת ספק בחדות הנפש שלו, אבל זה לא הולך לנחות באופן דומה על האריס בן ה-59. בסוף השבוע האחרון, טראמפ פנה להתעקש בעצרת שהוא "נראה טוב יותר" מיריבו הדמוקרטי. ישנה איכות וודוויליאנית ישנה לנאומיו של המועמד בן ה-78, אם כי מחוץ לקהל הליבה של MAGA, נראה שלא סביר להכות את המאזינים על הראש עם אותו סטיק ישן יהיה יעיל.
כן, יש תחושה בשיקגו, אווירה אם תרצו, שהדמוקרטים נמצאים בעמדה חזקה מאי פעם במחזור הבחירות הזה, ואם מישהו יכול לנצח את טראמפ, זה האריס. אַף עַל פִּי ניקי היילי נעלמה מזמן מהמירוץ של 2024, דבר אחד שהיא אמרה עדיין מצלצל באוזן שלי, "המפלגה הראשונה שתפרוש את המועמדת בת ה-80 שלה הולכת להיות זו שתנצח בבחירות האלה". היילי טעתה בכל כך הרבה, אבל זה אולי נכון.