לאחרונה חשבתי הרבה לאחרונה על פמיניזם גל שני. זה בגלל שהייתי בסיור ספרים בקידום איך לאבד את אמא שלך, ספר זיכרונות על אמי, אריקה ג'ונג, ונראה כי שאלות פונות בסופו של דבר למורשתן של פמיניסטיות גל שני ולמצב הזכויות הרעוע של נשים כיום.
פמיניסטיות גל שני אימצו את החופש המיני בשנות השישים, עשור שראה את עליית הגלולה למניעת הריון, ונלחמו למען נשים להשיג כרטיסי אשראי משלהם בשנות השבעים. וכתוצאה מכך, נשים זכו באוטונומיה הגופנית שלה בשנת 1973 באמצעות החלטת ציון הדרך של בית המשפט העליון ב Roe v. Wade, מה שהבטיח את הזכות הפדרלית להפלה. אמי נחשבה לחלק מהתנועה הזו, יחד עם נשים כמו בטי פרידן, מחברת הספר פורץ הדרך המיסטיקה הנשית, ושבילים כמו גלוריה שטיינם וכן ז'רמן גריר.
קו התשאול הזה, בעיניי, מרמז על כך שפמיניזם הגל השני היה, במובנים מסוימים, כישלון-מכיוון שאחד ההישגים הגדולים ביותר שלה, בֵּיצֵי דָגִים, התהפך לפני שלוש שנים השבוע על ידי דובס הַחְלָטָה. אולי סוג זה של שיחה עגומה תמיד קורה באותם רגעים אפלים שנראים כאילו ההתקדמות מתפתלת ולא זורמת.
במהלך העשור האחרון, היינו עדים לשתי נשים היפר -תחרותיות, מושלמות, הילרי קלינטון וכן קמלה האריס, להפסיד דונלד טראמפ, אדם שהתמודד עם עשרות תלונות על התנהלות מינית של התנהלות מינית (שהם מכחישים). ראינו שנשים אלה נתונות להתקפות סקסיסטיות מרושעות; טראמפ בעל ברית לורה לומר, ראשית, שנקרא האריס "ליווי", בעוד אנשי האינטרנט שמחו לקרוא לה "הו".
מהרהר על ההשפעה של דובס ההחלטה, האריס הודה יריד יהירות ביום שני כי "נשים צעירות כיום יהיו בעלות פחות זכויות מאשר אמהות וסבתותיהן." אכן, הפוסט-בֵּיצֵי דָגִים הנוף עגום במיוחד. אשה בג'ורג'יה, אדריאנה סמית ', הורדה סוף סוף את תמיכת החיים בשבוע שעבר לאחר שהעניקה תינוק בן 1 פאונד בן 13 גרם. היא נחשבה למוח מוחי מאז פברואר, אך לא הורשתה למות מכיוון שהרופאים חששו שזה יפרה את החוק של ג'ורג'יה האוסרת על הפלה לאחר גילוי פעילות הלב העובר.
ברחבי הארץ, נשים טעונות פליליות או הושארו לדמם, כאשר חלקן אפילו גוססות, בגלל איסורי הפלות קיצוניים של מחוקקים רפובליקנים. נשים בטקסס חוו "עלייה של כמעט שבעה אחוזים במצוקה נפשית תכופה הקשורה למגבלות ההפלות החמורות של המדינה החל משנת 2021", על פי נתוני אקסיוס, שציטט מחקר ברשת JAMA פתוחה. בינתיים, בית המשפט העליון ברוב השמרני לא נעשה למקד לזכויות הרבייה, ופסק היום (חמישי) כי מדינות יכולות לנתק את מימון Medicaid להורות מתוכננת.
נראה שאנחנו נתפסים במחזורים מהירים של התקדמות ואחריה התנגשות. במהלך הקדנציה הראשונה של טראמפ, תנועת #MeToo התחיל שיחה חשובה מאוד וארוכת שנים באמריקה שהובילה למספר גברים רעילים שאיבדו את כוחם. אבל אז הגיעו לכישלונות, מסתבר כי אי -גוגיה היא אגוז קשה מאוד לפיצוח!
הארווי וויינשטייןהרשעת האונס בניו יורק בוטלה (אם כי חבר מושבעים במדינה הרשיע אותו בתקיפה מינית בתחילת החודש), ואילו ברט קוואנו, שהכחיש את טענות ההתנהגות המינית במהלך דיוני האישור, יושב על בית המשפט העליון. וכמובן, טראמפ נבחר מחדש.
אולי בגלל זה אנדרו קואומו חשב שהוא יתמודד על ראש העיר. אחרי הכל, אם טראמפ יכול היה לעלות על ההאשמות של כ -26 נשים, ונמצא אחראי להתעללות מינית במקרה אזרחי, אולי הוא יכול לעשות משהו דומה. קואומו עזב את תפקידו בהפרעה בין טענות להטרדות מיניות, שהכחיש, אך בהתמודדות לראשות העיר, הוא טען כי מעולם לא היה צריך להתפטר כמושל.
חלק מהגברים המטו טפחו את דרכם חזרה לתרבות ולתקשורת בשנים האחרונות; לאחרים אין. כך או כך, דחיית המצביעים הדמוקרטית של קואומו השבוע היא סימן טוב לפמיניזם, ולמפלגה, כשהאחרון מבדיל את עצמו מה- GOP, שנראה בסדר גמור עם הגברים המואשמים בהתנהגות מינית מתנהלת בתפקידים ממשלתיים ברמה גבוהה.
אם כי הרפובליקנים הצליחו להתפנות בֵּיצֵי דָגִים, זה לא אומר שמורשתן של פמיניסטיות הגל השני הולכת לאיבוד, מכיוון שהם סללו את הדרך למה שנשים מסוגלות לעשות היום. בטי פרידן כתבה כדי שאוכל לצייץ. גלוריה שטיינם הסתמבה במועדון הפלייבוי כך לידיה פולגרין יכולה לעשות את הדיווחים הבלתי נלאים שלה. שירלי שישולם רצה לנשיא כך אלכסנדריה אוקסיו-קורטז יכול לרוץ לקונגרס.
אז למרות שזה עשוי להרגיש, לפעמים, כאילו אנו הולכים אחורה, הצעד הראשון קדימה יכול להיות להכיר, ולהעריך, את מה שהפמיניסטיות הללו נלחמו עליהן, ולייצר קדימה.
