ג'וש בר הגיע ל וושינגטון פוסט מדור הספורט באוקטובר 1995, רק ביישן מיום הולדתו ה-23. מוקף בעיתונאים ותיקים שיראו לו את החבלים, הוא נזכר השבוע, "למדתי איך להופיע" – איך לסקר אימוני כדורגל, כפי שהסבירו עיתונאים שהבינו את זה כטבע שני. בר השווה את כתבי הספורט של העיתון לכוכבי כדורגל ברזילאים, הידועים רק בשמות חד-משמעיים: בוז, כמו בכתב הבייסבול הוותיק. תומאס בוסוול, או סאלי, כמו במועמדת הסופית של פרס פוליצר סאלי ג'נקינס. טוני קורנהייזר ו מייקל ווילבון, המארחים האיתנים של תוכנית הדיון בספורט ESPN סליחה על ההפרעה, שכל אחד מהם עשה קדנציות ארוכות על שֶׁלְאַחַרדסק הספורט של, לא ידעו אז שהם צופים בקריירות העתידיות שלהם עבור בר.
"מה שהם עשו בטלוויזיה," אמר בר, "הם עשו במשרד."
זיכרונות כאלה זרמו השבוע בחופשיות ברשתות החברתיות ובחיבורים נוגים בגוף ראשון. רוב הזעם סביב הפיטורים ההמוניים ב- שֶׁלְאַחַר במרכזו המוציא לאור והבעלים שלו, וויל לואיס ו ג'ף בזוס, אבל זה נחתך במיוחד עם חגיגה של מחלקת הספורט של העיתון, שנסגרה על רקע הקיצוצים. בוגרי המדור, בזיכרונותיהם בימים האחרונים, הצביעו לא פעם על הטעם המקומי של המוסד: המונח All-Met, המדד של העיתון לגדולת הספורט בתיכון, אותו תיאר בר כמוכר ל"כל מי שהיה ספורטאי באזור וושינגטון או צרך חדשות וספורט של אזור וושינגטון".
סיקור הספורט החזק בתיכון, כתב ספורט לשעבר ג'ון סולומון אמר, תרם לתחושה שמשחק נתון יכול להוות אירוע – "רק זה ה וושינגטון פוסט כיסה (זה)" היה "עניין גדול".
אחרים זכרו את ההספק העצום. "היתה תקופה שבה יצאתי מהמשרד שלי", עורך ותיק ג'ורג' סולומון אמר, "וקורנהייזר ווילבון היו מתווכחים, ואז הם לקחו את הטיעון הזה ל-ESPN, ואז הייתי מסתכל והיתה סאלי ג'נקינס שישבה ליד ג'ון אד בראדלי, מי שישב ליד דוד רמניק, מי שישב ליד ג'יין ליווי.”
יותר מכל, לשעבר שֶׁלְאַחַר אנשי הצוות נטו להצביע על תחושה של אידיוסינקרטיה – זן מותאם של סיקור ספורט שאותו יכלו להתחקות אחר דרך כמה דורות של מנטורים וקודמים. זה הסתכם ברגישות משותפת, שסובבה לא מעט סביב רעיון של סיקור ספורט כרחב יותר מהגבולות של משחק נתון. "כשהגעתי לשם", כתב ספורט מכללות ג'סי דאוארטי אמר, "מישהו אמר לי, 'אתה יכול לבוא למדור הספורט ואנשים חושבים שהם מקבלים צ'יפס, אבל אתה בעצם מגיש להם תפוחי אדמה'".
הגיע למייל, סופר ותיק בתקופת שלמה, ריצ'רד ג'סטיס, הגיב כהלכה, במה שניתן לראות ככתבה קצרה על תקופתו בעיתון. בין סיקור הבולטימור אוריולס, קבוצת הכדורגל הידועה אז בשם וושינגטון רדסקינס, והוושינגטון וויזארדס, הוא חשב על שֶׁלְאַחַר כבעל "אווירה קולגיאלית וגישה שיתופית שאני מבטיח לך שהייתה ייחודית בעיתונאות אמריקאית".
"סיפור מהיר", הוא כתב, והקדים אחד מתוך כמה שהציע מיד. הוא, סולומון, ווילבון ו"אולי קורנהייזר" אכלו ארוחת צהריים עם העורך הראשי בן בראדלי במלון מדיסון. הבעלים של הרדסקינס דאז, ג'ק קנט קוק, ניסה למסור סקופים לעיתון מתחרה לאחר שֶׁלְאַחַר פרסם מאמר מערכת על המאמץ שלו באצטדיון. ("לפחות זה זכרוני", כתב צדק.)
סולומון דרבן את בראדלי לטלפון להתקשר לקוק ולהחליק את העניינים, אבל בראדלי תיעב את קוק וסירב – "אני לא יכול לסבול את הממזר", נזכר ג'סטיס שאמר. ביציאה מהמסעדה, בראדלי משך את צדק הצידה ולחש שהוא יעשה את זה אם צדק באמת צריך אותו.
סופרים ועורכים זכרו שניסו לעמוד במורשת כזו. "ההיסטוריה של המקום בהחלט מעולם לא הייתה רחוקה מדעתך", לשעבר שֶׁלְאַחַר בעל טור ועורך דן שטיינברג אמר. לחלק הספורט של העיתון היה מוניטין של מדור סופרים, שבו התייחסו לתפניות המצאתיות של ביטויים וגישות נרטיביות כאל מטרות לעצמן. זה היה קל מספיק, הוסיף שטיינברג, לזהות כמה מהמקורות של הרגישות הזו: בוסוול היה בין החברים המהימנים ביותר במחלקה, והכישרונות שלו היו כאלה ש"הוא יכול היה לכתוב על כל מה שרצה" ובמקרה בחר בייסבול.
אפילו עבור אנשי הצוות הצעירים יותר של העיתון, נראה היה שהקיצוצים השבוע מבשרים על סיום רחב יותר של עידן בעיתונות הספורט, כשהמחלקה מתפקדת כמה שכבר הייתה אחת החזיתות האחרונות בשאיפות הספרותיות של התחום. סם פורטייר, שכתב פיצ'רים למדור, גדל בצפייה כפרית בניו המפשייר ובמיין סליחה על ההפרעה וקריאת סדרת האנתולוגיה ה כתיבת הספורט האמריקאית הטובה ביותר, שבו אחד האנשים הבודדים עם מספר ערכים היה Boswell. תקופתו של פורטיה בספרייה החתימה את שֶׁלְאַחַרשמו של בראשו וגרם לו לשאוף "לגרום לאנשים להרגיש כמו שהדבר הזה פשוט גרם לי להרגיש". ביום רביעי, הוא הודיע כי הוא פוטר מהעיתון על ידי פרסום סרטון שלו מגיב לחדשות, מתייחס אליה, לדבריו, כפי שהיה מתייחס למסיבת עיתונאים של מפקדי וושינגטון.
"הסרטון החברתי היה כל כך חשוב לקריירה שלי", הסביר פורטייר. "זו לא הסיבה שהתאהבתי במשחק, אבל אני מבין שהמשחק מתפתח".
