שתי תערוכות חדשות חוגגות את יצירתו היחידה של הצלם בוב גרואן, אשר לפני חצי מאה, חטף את מקומות הלילה של ניו יורק, והציג תמונות של רוק וגלרים עולים, כולל התותחים הצעירים של פאנק רוק. באותה תקופה גרון רק תפס את "הסצינה". כיום התמונות שלו הן קנוניות: ג'ון לנון בחולצת טריקו משובצת "העיר ניו יורק"; לד זפלין על המסלול עם המטוס הפרטי שלהם; הרמונס מול CBGB; של בלונדי דבי הארי ברחוב מערב 50, מעמיד פנים שהוא יוצא משבר רכב. החודש, הקלאסיקות הללו חיפשו את קירותיה של שתי גלריות: מופע אחד, הכולל הדפסי וינטג ', היה חלק מפסטיבל התמונות בלונדון בשבוע שעבר; שנייה מוצגת עד סוף החודש בגלריית התמונות של המוזיקה של ניו יורק.
הכל התחיל בתמימות מספיק. ביוני 1965, גרון היה בן 19 מרדני מהצוואר הגדול, לונג איילנד. בזמן שהשתתף בשיעור סוציולוגיה במכללה קהילתית בולטימור, הוא כל הזמן פיוד עם הפרופסור שלו. בשלב מסוים המורה אמר לו בביטול שהוא צריך "ללכת לכפר גריניץ 'ולעשן סיר עם ההיפים." במילים אחרות: ללכת לאיבוד.
גרון אהב את הרעיון. הוא ארז את ציוד המצלמה שלו ועבר למנהטן. בחודש שלאחר מכן הוא תפס טרמפ לפסטיבל העם של ניופורט, שם הצליח לירות כמה מסגרות בוב דילן מפורסם "הלך חשמלי" (במערך החמש-שירי של חמשת ההגנה המתוארת בסרט אלמוני מוחלט). גרואן התחיל להסתובב במועדוני הרוק בניו יורק, באולפני הקלטות ובחדרי הלבשה. הוא הרים ידיים לבמה למעברי תמונות. הוא התוודע למקדמים והמנהלים, את הכבישים ואת הבחורים הבודדים. הוא התמזג פנימה. "התיידדתי עם הלהקות," הוא הסביר בהנאה בקולו. חברים כמו אייק וטינה טרנר. אלטון ג'ון. פאטי סמית '. ג'ון לידון (aka ג'וני רוטן). איגי פופ. ג'וני ת'אנדרס. ההתנגשות.
"ממש גררתי את בוב ליד עורף הצוואר למסיבות, למועדונים, להופעות כי הוא התחיל", אומר ליסה רובינסון, עכשיו א יריד יהירות עורך תורם. באותה תקופה היא ניהלה כמה פרסומי רוק עם בעלה, ריצ'רד, ו לני קיי. גרון הפך לצלם הבית של הפאנזין שלהם, סצנת רוק. "זו הייתה ההתחלה של שנות ה -70", היא מסבירה. "לא היו מעקות, לא היו פובליציסטים. כולנו היינו ב- CBGB כל לילה. יצאתי לסיור עם לד זפלין, ולקחתי את בוב לצלם במטוס. ראיתי את מיק למסיבה ואמרתי 'הנה בוב'."
לא עבר זמן רב, גרון התיידד עם ג'ון לנון ו יוקו אונו. בשנת 1972, גרון צילם סשן הקלטה של כל הלילה עם הזוג ולהקת הגיבוי שלהם, זיכרונו של הפיל, במפעל התקליטים ברחוב מערב 44. בשעה 5 בבוקר, נזכר גרון, מיק ג'אגר "הגיע לבקר. ג'ון (התחיל) מראה (מיק) כמה שורות גיטרה. יוקו כתב שיר. ושלושתם התיישבו ליד הפסנתר ושר אותו." גרואן חטף כמה מסגרות, מפגש נדיר של שלושת המג'סטרים. "אני לא זוכר את השיר – הוא מחולק באינטרנט איפשהו."
שנתיים אחר כך, כששופט פדרלי החל בהליכים לגרש את אקסו-אקס (בגלל הרשעת מריחואנה ישנה), גרון העלה רעיון לצילום: "אמרתי, 'בוא נלך לפסל החירות (כדי להגיש תמונה) הראתה שאמריקה צריכה להיות אמריקה צריכה להיות אמריקה. לְקַבֵּל ג'ון לנון. " התוצאה: אייקון סמלים של לנון מהבהב על סימן השלום מול ליידי ליברטי. "זה היה דימוי עוצמתי של חופש אישי." (המקרה הודח בשנת 1975.)
גרואן, מבלי לדעת זאת, היה אור נוצץ במה שיהפוך לז'אנר תת: צילום רוק מחתרתי, בית הספר בניו יורק. כריס מוריי, אחד הגלריות האמריקאיות הראשונות שהתרכז אך ורק בצילומי מוזיקה עכשוויים, רואה בגרון כרוניק חיוני של תיאטרון הרחוב וחיי המועדון המרכזי ברוק דממונד של מנהטן בשנות השבעים וה -80. "התמונות שלו מאפיינות את ניו יורק", מציין מוריי. התצלום הנמצא בכל מקום של לנון בטיי ללא שרוולים "הפך לסמל נהדר של ג'ון וניו יורק. בוב ירה בהרבה שחור-לבן-פורמט שכבש את הסצנה הגרגרנית ותחושה ברחובות, ומוזיקת העיר התחתית, אסתטית." גרון תכונה שמראה חצוב מחוספס, מחוספס לשני גורמים: "זה הסרט Tri-X. אבל זה היה גם תקופה גרגרנית."
האינטימיות שנמצאת ברבות מתמונותיו צמחה מתוך אמון עמוק בין אמן לנושא: הנגנים, בפשטות, נחשבו לגרון רוח קרובה. "המפתח הוא גישה", אומר מוריי. "בוב עצמו הוא בחור מגניב. הוא היה במקום. הוא היה מעריץ. רוקנרול נִרגָשׁ אוֹתוֹ. כשהם מסתובבים ב- CBGB, התיידדו עם דבי הארי ודייויד ג'והנסן, הם היו נוחים איתו. הוא היה דיסקרטי ואיש מאוד והיה לו הרבה שיער. הוא היה חברים איתם בדרך למעלה. כישוריו עם המצלמה – והוא לא אגרסיבי – האפשרו לו להיות שם כאשר מוזיקאים אלה הפכו אחר כך לסופרסטארים. הנבדקים ראו אותו באחד מהם, ממש כמו שאלביס נוח עם אל ורטהיימר " – הצלם שתפס רגעים פרטיים של פרסלי צעיר כשהוא רק התחיל לצאת.
ניו יורק של גרואן-נעלמת, דקדנטית, שחורה-לבנה-נעלם. אבל מיקום אחד נותר כוכב צפון עבור הצלם: החפירות שלו. בשנת 1970, שנה לאחר שהפרופסור שלו אמר לו לסקרם, גרון עבר לדיור אמנים ווסטבת, אוסף של דירות, לופטים ומרחבי אמנים במערב הכפר. הוא עדיין גר שם, אחד הדיירים המקוריים.
רובינסון מביט לאחור בחיבה על פרוסת החיים והתרבות העירונית, שהאנרגיה שלה לנון תועב באלבומו החי משנת 1972 מתישהו בעיר ניו יורק. (גרואן ויוקו הפיקו אחר כך ספר תמונות עם אותה כותרת.) "כולם הכירו את כולם", נזכר רובינסון. "זו הייתה סצנה קטנה. כמו פריז בשנות העשרים וסן פרנסיסקו בשנות ה -60. וכפי שאתה יודע, סצינות קטנות לא נמשכות."
עם זאת, הסצינה הזו מזמן היא עדיין עושה קמוסים מעת לעת. על קירות הגלריות, לאחד, שם הדפסי הווינטג 'של גרון הולכים על אגורה יפה. "לא היה לנו מושג", אומר רובינסון, "זה הולך להפוך לכל זה!"
