רק לעתים רחוקות הדמוקרטיה האמריקאית הרגישה כה מעורפלת בזמן שאנו ממתינים ל-5 בנובמבר. האם הבוחרים יחליטו כך דונלד טראמפ, מי שהרהר לגבי השעיית החוקה, מתאים להגן עליה? האם יתעלמו מהאזהרות של ראש הסגל לשעבר של טראמפ ג'ון קלי, ועוד פקידים לשעבר וגנרלים לשעבר, על הנטיות הפשיסטיות של המועמד הרפובליקאי? האם אובדן האוטונומיה הגופנית, זכות שהייתה לנשים במשך כמעט חמישים שנה, יהיה נקודת השבירה?
למרות שאמריקה עשויה להרגיש עמוסה מתמיד, ערכי המדינה, עבורי, תמיד היו מתאימים לאי נוחות. אמריקה נוהלה פעם, לפחות חלקית, על ידי רפובליקנים שכלאו את סבי הווארד פאסט בגלל שסירב לנקוב בשמות כאשר הוא היה יעד של ועדת בית הנבחרים לפעילויות לא אמריקאיות. במקביל, היא הייתה גם מקלט בטוח לאלפי יהודים שנמלטו מגל עולמי של אנטישמיות. זה כולל את סבא רבא שלי, שהגיע לכאן בשנות ה-80 כדי לברוח מהפוגרומים באימפריה הרוסית. הם היו מספרי סיפורים ודוברי אמת (רבים מהם היו גם אלכוהוליסטים). אבל בעוד שאמריקה הייתה בטוחה עבור אבותיי, היא לא הייתה עבור כל מיעוט. למעשה, זה היה מסוכן מבחינה פוליטית עבור העמים הילידים – כמו גם הגברים, הנשים והילדים ששועבדו בדרום קדם הבלום, דוכאו בתקופת ג'ים קרואו, ואשר התמודדו מאז עם עשרות שנים של גזענות מתמשכת.
למה אני עושה מדיטציה על ההיסטוריה המשפחתית שלי – ושל אמריקה – כמה ימים מבחירות 2024? כי המדינה כבר מזמן לא מושלמת, אבל היא כבר מזמן שאפה להיות טובה יותר. בחירת טראמפ תהיה דחייה של מסלול העלייה של האומה.
בעוד שטראמפ מבטיח "להפוך את אמריקה לגדולה שוב", סיסמה ששאל מרונלד רייגן, האג'נדה האמיתית שלו מנוגדת למה שקודמו כינה "העיר הזוהרת על גבעה". בעוד שטראמפ מתייחס לאמריקה כ"פח אשפה לעולם", רייגן למעשה העניק חנינה לכמעט 3 מיליון מהגרים לא מתועדים. עם עזיבתו את הנשיאות, רייגן דיבר על כך שאמריקה היא "אבנט לכל מי שחייב לקבל חופש, לכל עולי הרגל מכל המקומות האבודים שמסתערים בחושך, לעבר הבית" – מילים שהיו לגמרי לא במקום בימינו. MAGAfied GOP.
המשפחה שלי, כמו כל כך הרבה משפחות, פצחה בחושך לעבר בית חדש. אבל אם טראמפ יחזור לתפקיד, ייתכן שאמריקה לא תהיה עוד בית למיליונים שניוטו את עצמם אל האור. "יהיה לנו הגירוש הגדול ביותר בהיסטוריה של ארצנו, ונתחיל עם ספרינגפילד ואורורה, (קולורדו)", אמר טראמפ בספטמבר, ורמז על תוכנית ההגירה שלו הכוללת חוליות גירוש, גירוש. מחנות, והפסקת אזרחות זכות מלידה.
ביום ראשון בלילה ערך טראמפ עצרת במדיסון סקוור גארדן, אשר עוררה השוואות לעצרת ה-Bund הגרמני האמריקאי ב-1939, בה הניפו דוברים בכרזות נאציות והתלוננו על "העיתונות הנשלטת על ידי יהודים". עברו 85 שנים מאז, אבל הסט של טראמפ הצליח איכשהו לשמור על המסורת הרעילה הזו. הופיעו בו "קומיקאי" טוני הינצ'קליף, שהתלוצץ על אנשים שחורים שמגלפים אבטיחים וכינה את פורטו ריקו "אי צף של זבל באמצע האוקיינוס"; מנכ"ל חזן פיצג'רלד הווארד לוטניק, שהרהר באהבה על תחילת המאה, תקופה שבה רק גברים לבנים יכלו להצביע; וחבר ילדות של טראמפ דוד רם, שטען ש"הבלתי חוקיים המזוינים… מקבלים מה שהם רוצים". ו סטיבן מילר, שבוודאי יהיה לו מקום נכבד בממשל השני של טראמפ, הכריז, "אמריקה מיועדת לאמריקאים ולאמריקאים בלבד".
אמריקה ראתה את מה שטראמפ קונה בעבר: ב-1919 וב-1920, ג'יי אדגר הובר גירש כמה מאות אנשים, כולל הפעילה הליטאית אמה גולדמן, במהלך פשיטות פאלמר. בזמנו, ה ניו יורקר כתבה, הליגה האנטי-חייזרית הייתה "מבוהלת מהנוכחות ההולכת וגוברת של 'אנשים מגזעים אסיאתיים'", וביקשה "להגביל אזרחות מלידה בתוך ארצות הברית לילדים של הורים שהם בני גזע שזכאי לאזרחות "כלומר, אנשים לבנים. זו לא רק האווירה של המצע של טראמפ אלא החזון עצמו. אנחנו יודעים זאת כי עשרות מצביעי הרפובליקה הדמוקרטית ממש הניפו שלטים בוועידה הלאומית הרפובליקנית שאמרו דברים כמו "גירוש המוני עכשיו!"
גדלתי לחשוב שרייגן הוא הכוח ההרסני ביותר שהמפלגה הרפובליקנית יכולה לייצר, ומאוחר יותר, צפיתי ב ג'ורג' וו. בוש הוביל את המדינה למלחמה בתואנות שווא. ובכל זאת, אף אחד מהם לא דחה על הסף את הרעיון הגדול יותר של מהי המדינה. לא הרהר בגלוי לגבי סיום הניסוי האמריקאי ולא נשבע להיות "דיקטטור" אם יוכל לחזור לשלטון.
כשצפיתי ביום ראשון בערב, חשבתי על שאר המדינה, על חבריי האמריקאים, על הילדים והנכדים והנינים של המהגרים. אנו עומדים בפני מבחן – שאלה, באמת: האם נוכל לדחות את הנאטיביזם, הגזענות וחוסר התפקוד שהוא טראמפיזם? אנחנו לא יותר טובים מזה?