מיליוני אנשים כבר מכירים בריאן סטיבנסון על עבודתו על יוזמת שוויון צדק או על ספר הזיכרונות שלו, רק רחמים, שעובד לסרט מועמד ל-SAG בכיכובו מייקל בי ג'ורדן. בשנתיים האחרונות, סטיבנסון יוצק את עצמו לתוך הרחבה אמנותית נוספת של הסנגור שלו, פארק הפסלים של אנדרטת החירות שנפתחה לאחרונה. לפארק, היושב על 17 דונם לאורך נהר אלבמה, יש משמעות היסטורית שורשית כמקום שבו נסחרו בעבר אנשים אפריקאים משועבדים. הפארק הוא השלישי מבין אתרי המורשת של EJI, הכוללים גם את מוזיאון המורשת ואת האנדרטה הלאומית לשלום וצדק, כולם בעיר הידועה כמקום הולדתה של התנועה לזכויות האזרח.
בפארק מסופרים ההיסטוריה וסיפורי חייהם של אנשים משועבדים וילידים לצד יצירות אמנות יפות מאת Kwame Akoto-Bamfo, אליסון סער, Kehinde Wiley, ורבים אחרים. סימון לי"בית הלבנים", שסטיבנסון ראה לראשונה בוונציה במהלך הביאנלה, מכין את הבמה: חזה מרהיב מברונזה בגובה 16 רגל של אישה שחורה עם אפרו ממוסגר על ידי שני קורנרים עם קונכיות קאורי בקצה.
האנק וויליס תומאס, שעבודתו מוצגת גם באנדרטה הלאומית לשלום וצדק, תרמה יצירה מפוסלת גדולה בשם "סטרייק" עשויה מפלדת אל חלד (גרסה קטנה יותר מופיעה בתערוכת הענקים במוזיאון ברוקלין). בהשראת יוצר ההדפס לואיס לוזווויק, הוא מתאר זרוע אחת מוכנה להכות, בעוד זרוע אחרת אוחזת אותה בפרק כף היד.
"אני תמיד רואה את עצמי כמשיכת מכחול על הבד של בריאן", אומר וויליס תומס. "אני חושב עליו כאמן הקונספטואלי והנוף של מונטגומרי, אלבמה הוא הבד שלו. הוא מספר סיפורים באמצעות אמנים שונים והפרקטיקות שלהם ועושה זאת בצורה מופתית. אני רואה את עבודתי בשירות המשימה של יוזמת שוויון צדק, ואני מקווה שכך היא נתפסת".
שיאו של פארק הפסלים הוא "האנדרטה הלאומית לחופש", אנדרטה בגובה 43 על 155 רגל שתוכנן על ידי סטיבנסון עצמו. האנדרטה מפרטת 122,000 שמות משפחה שנלקחו על ידי אנשים שעבדו בעבר ונרשמו במפקד של 1870: איסלי, המילטון, מורגן, ריצ'מונד, טוליבר… בחזית האנדרטה ארבעה עמודים: התמדה, תקווה, כוח ואמונה.
"לא משנה היכן אתה נמצא בפארק, אפילו כשאתה בעיצומם של דברים ממש קשים, מסתכלים על חוקי העבדות, בעט המחזיק, אתה יכול לראות באופק בצד השני, את האנדרטה לחופש, " אומר סטיבנסון, שאמר שגובה האנדרטה הרגיש לו מכריע. "אתה יודע שהחופש מגיע. מה שלא ידעו אבותינו המשועבדים. לא הייתה להם את האנדרטה שם כי זו הייתה הדגמה גלויה שהיא מגיעה. אבל אנחנו כן."
קדימה, קרא את הראיון המלא עם סטיבנסון.
יריד ההבלים: איפה בדיוק התחילה הקמתו של פארק הפסלים אנדרטת החירות?
בריאן סטיבנסון: זה התחיל ממש בזמן המגיפה כשהיה לנו קצת תוכן במוזיאון שפיתחתי, שהיה ביקורתי על תיירות המטעים. הלכתי לצ'רלסטון, הלכתי למקומות בכל רחבי הארץ, ונדהמתי עד כמה כמעט בלתי אפשרי לספר סיפור כנה במרחבים האלה שבהם הארכיטקטורה הבנויה כל כך מחויבת להיררכיה גזעית. הבית הגדול שולט בכל, והשקרים של המשעבדים הם הדברים שהופכים למוקד המרחבים הללו. חייהם של אנשים שחורים ממש נדחקים לשוליים. ואז התחלתי לחשוב, ובכן, מה יידרש כדי ליצור מרחב שבו דיברנו בכנות על מורשת העבדות ומוסד העבדות? זה התחיל לי לחשוב על למצוא מקום שיש לו אותנטיות היסטורית שלא נשלטה על ידי הסביבה הבנויה הזו, מה שפשוט הופך את הסיפור שאנחנו מנסים לספר.
עשיתי הרבה עבודה ורק דיברתי על ההיסטוריה שלי; סבא וסבתא שלי היו משועבדים במחוז קרוליין, וירג'יניה, והסבים והסבים שלי מצד אבי שועבדו במרילנד. כשמצאנו את הארץ הזו, חשבתי, כן, נוכל לעשות משהו כאן.
התחלתי לחשוב שאם היה לנו פארק מלא באמנות גדולה שעוזרת לך גם להבין את האכזריות של העבדות, אבל גם את האנושיות של המשועבדים, זו תהיה דרך לעזור לאנשים לנווט בהיסטוריה הקשה הזו שמובילה לזה. אמנציפציה מנצחת, יוצאת דופן, שמייצגת כל כך הרבה יותר ממה שהכרנו.
כמה זמן לקח לך להתחיל לאסוף ולהרכיב את החלקים?
זה היה די מהיר. קנינו את המקום לפני שנתיים. רכשנו את החלל ואז מיד התחלנו לחשוב על נרטיב לחלל. ידעתי שבגלל קרבתו לנהר, ארצה לדבר על ההיסטוריה של העמים הילידים לפני שהאירופים יבואו. הייתי מתוסכל מהנוף הסיפורי שקיים כי זה תמיד מתחיל עם הגעתם של האירופים, כאילו לא היו כאן עמים ילידים קודם לכן. ועבדנו עם קהילה (המוסקוגי), לא רחוק מכאן, שיוצרת קיום טרום-קולוניאלי עבור ילידים. ורצינו גם לדבר על אפריקה לפני האירופים, כשיש לך נבחרי ציבור שאומרים, "הו, העבדות עשתה דברים טובים לאנשים שחורים, הם למדו מיומנויות." זה פשוט כל כך בור ומוטעה, שהדיבור על האימפריות של אפריקה וההישגים שלהן במטלורגיה ואסטרונומיה וחקלאות הרבה לפני אירופה, היה חלק חשוב באמת מהנרטיב שרצינו לפתח. ואז רק היחס ליבשת אפריקה.
האנדרטה הלאומית הייתה באמת ההתחלה. כשגיליתי את מפקד האוכלוסין של 1870 וחשבתי שזה רגע חשוב מאוד בהיסטוריה של אנשים שהם צאצאים של אנשים משועבדים. אנדרטה שאפשרה לאנשים לראות את שמם, יכולה להיות ממש ממש ממש חזקה. וקודם כל גובהו יגיע לגובה של עשרה מטרים, אחר כך הוא יגיע לגובה של 20 מטרים. ואני אמרתי, "זה צריך להיות גדול." היו לנו הרבה שמות שרצינו לשים. ואני אמרתי, "לא, אנחנו צריכים לשים את כולם."
אני ממש מרוצה מהדרך שבה זה יצא. אתה יודע שהמחשבה שלי הייתה שזהו ספר על היסטוריה שאף אחד לא פתח, אז אנחנו הולכים לפתוח את הספר.
אחר הצהריים, מכיוון שהוא פונה מערבה, כשהשמש זורחת מבעד לעצים ואתה רואה את כל הצללים האלה של עצים על הקיר, והוא מקבל את כתמי הזהב הבהירים האלה, זה הופך כמעט דינמי, בוער, כמו שהוא נראה. יש בזה משהו מתאים.
עכשיו, משהו שעבר במוחי כשאנחנו במונטגומרי וכאשר אנו עומדים בפני מערכת בחירות מכרעת – איך הייתה קבלת הפנים מהקהילה?
היינו מאוד סמויים. לא סיפרנו לאנשים מה אנחנו עושים ב-2018 כשפתחנו את המוזיאון ואת האנדרטה, כי לא רציתי שהם יגיבו לרעיון עם כל כך מעט הכנות. בתי הספר שלנו לא הכינו אותנו לזה. מה שרצינו שהם יגיבו אליו הייתה החוויה. כשפתחנו, היה לנו קונצרט. הגיעו אלינו כל האנשים הנהדרים האלה – סטיבי וונדר ודייב מתיוס – ואנשים ממש התלהבו מזה. אז הרגש הראשון, להלם ולהפתעתם, היה התרגשות. ואז מאות אלפי אנשים התחילו להגיע למונטגומרי, והמסעדות התמלאו, והיה צורך לבנות עוד מלונות, ושדות התעופה היו מלאים, וכל העסקים המקומיים האלה התחילו לצוץ. תחבורה, מדריכי טיולים ואנשים מאוד התלהבו מזה. לאנשים היה הרבה פחות נוח להשמיע אותו כשהיא התמלאה. אני נעצר בכל פעם שאני עוזב מכל מיני אנשים שאומרים, "אני חושב שמה שאתה עושה הוא נהדר." אז זה היה הרבה יותר טוב ממה שחששתי, למען האמת. אני חושב שהרבה מזה קשור רק לגישה שלנו. זה עבור כולם. אני חושב שכולנו מוטלים בנטל מההיסטוריה הזו של אי-שוויון גזעי – כולם, אנשים לבנים, אנשים שחורים, מהגרים, כולם. כולנו יכולים להגיע למקום טוב יותר אם נהיה מוכנים לדבר בכנות ולהתייחס לזה.
מה אתה מקווה שהמבקרים ייקחו במיוחד מחוויית הפארק?
אני מקווה שהם ייקחו מזה שאנחנו חייבים לאנשים ששועבדו במדינה הזו יותר הכרה, יותר הכרה, יותר כבוד ושאם נוכל ליצור את מערכת היחסים הזו עם הקהילה הזו, אז יהיה לנו האומץ ללמוד יותר על למה צריך לכבד אותם; מדוע ההחלטה שלהם להתחייב לאמריקה, ולקהילה ואזרחות לאחר האמנציפציה במקום גמול ונקמה היא כה יוצאת דופן. ואני חושב שאם נוכל להתמודד עם החלקים המכוערים ביותר בהיסטוריה של העבדות, אז נשיג סוג של כוח לא להיבהל מאמירת אמת, באופן כללי. וזה לדעתי יוביל לעידן חדש. אני מקווה שניצור מתוך החוויה הזו עידן של אמת וצדק, אמת ותיקון, אמת ופיוס, אמת ושיקום. אני גם מקווה עבור האמריקאים השחורים שתהיה הזדמנות לגלות שאנחנו לא רק היורשים של השעבוד והשעבוד והכאב והסבל והלינץ' וההפרדה. אנחנו כאלה, אבל אנחנו גם היורשים של אנשים שמצאו דרך להתמיד, לעמוד חזק, להחזיק בכבודם, לאהוב בתוך הצער. והמורשת הזו של תקווה וכוח ויכולת היא משהו שאנחנו צריכים לאמץ. ואנחנו צריכים להבין שיש לנו הרבה עוברים בגוף שלנו וב-DNA שלנו שמביאים אותנו לא רק לטראומה, אלא לניצחון. יש סיפור טראומה, אין ספק, אבל יש גם סיפור ניצחון. אני אומר ללקוחות הצעירים שלי, אתה לא צריך לזלזל ביכולת שלך להתגבר על שום דבר, בהתחשב במי שאתה ומה גרם לך. אני פשוט חושב שזה משהו שאנחנו צריכים עכשיו, שיזכרו אותו.
האם היה חלק בהרכבת הפארק הזה שהיה קשה לך?
אני חושב שסעיף חוק העבדות היה משהו שנתקלתי בו קודם לכן כשכתבתי קצת, אבל זה באמת מאתגר כי אתה מתחיל לראות ולהבין כל כך הרבה שרוב החוקים האלה הסמיכו לכל אדם לבן להיות בעל הסמכות ליצור עונש עבור כל אדם שחור, חופשי או משועבד. אז זה לא נגמר באמנציפציה. כשאתה רואה את החוקים הקובעים סוג כזה של אלימות נגד גופים שחורים, אתה מתחיל לזהות בדרך אחרת איך הגענו למקום שבו אנחנו נמצאים.
אני הולך היום לבתי סוהר, אני עומד עם אנשים שנידונו. אני רואה כל כך הרבה כאב וסבל במקומות שבהם אני עובד. ואני חושב שרק כשאנחנו מתחילים להבין כמה נזק אנחנו עושים יש לנו סיכוי לשפר את התנאים האלה. אני חושב שזה נכון לגבי ההיסטוריה של העבדות. כשנבין את האכזריות של זה, נתחיל להבין שיש תרופות שאנחנו עדיין צריכים ליצור כדי להתאושש מהיסטוריה כל כך אכזרית.
ראיון זה עבר עריכה ותמצית.
